לילה הולך ובא,
את לעולם נשארת
עם הצלקות והשריטות,
עם החבלות שהשאירו בך החיים
ואת יודעת מה שאת יודעת
כל אחד ואחת יודע משהו
וכשאת מתפללת
וכשאת זורמת,
עם הקיום הנצחי
מישהו תופס לך את היד ומוביל אותך
לתוך החור השחור של הירח,
לתוך הצד האפל
איפה שהכוכבים קפואים כה חזק,
כאילו הם עשויים פלדה
בתוך לבבות קשים שלך ושלהם
כשאת אפילו לא מצליחה לבכות
אוגרת זעם וכעס שפתאום מתפוצץ
ומופנה להתבודדות עם מחשבות הרסניות
עוד יום ועוד יום,
כל יום חדש יש יום חדש,
אבל דבר לא משתנה באמת
אותם מבוכים של התודעה,
אותם דפוסי מחשבה
על המקלדת, בתוך החדר,
כותבת שוב ושוב אותם דברים,
מחכה לרוח קרה שתבוא ותפיח רוח חיים. |
