לפעמים היא הייתה מסתכלת עליו וצוחקת. הוא היה כל כך מרושל,
החולצה זולגת לו מהמכנס, כוס קפה חצי נשפכת ביד אחת ובשנייה
כריך מנויילן, פתוח מלמעלה, נגוס בגסות. כשהוא היה מזהה אותה
מרחוק הוא היה מרים את היד הסנדוויצ'ית, מנופף לשלום, שופך
מתכולתו לרצפה. לא אכפת לו מכלום, היא הייתה חושבת וצוחקת, אף
אחד כאן לא פקטור אצלו במשוואה. הוא השחקן היחיד. לפעמים היא
הייתה מטיחה את זה בו, כשהרוחות להטו מאיזו סיבה שהיא מצאה,
והוא היה מחייך את החיוך הנבוך שלו, עם הנקודה התורנית בצדי
הלחיים שהוא שכח לגלח, ומתנצל, מסביר, מכסה. היא לא הייתה
נכנעת, היא ידעה שהוא לא אכפת לו מכלום, שאף אחד לא פקטור אצלו
במשוואה, שהוא השחקן היחיד. כבר כמעט שנה שהם ביחד, מאז החג
הזה שנכנס מוקדם והיא כמעט הכניסה אותו בתחנת הדלק של כביש
ארבע. למזלה לא היו משטרות והיא יכלה להיות בשוליים לאורך כל
הדרך. הם ביחד עד עכשיו, והיא חושבת שהכמעט שנה הזאת קיצרה לה
לפחות חמש שנים מהחיים. כל הדאגות, כל הכעסים, כל החששות. והיא
בטוחה שהיא קיצרה לה חמש שנים מהחיים כי כדי למלא חוויות לחמש
שנים בכמעט שנה צריך לקחת.
היא לא מצליחה להרדם, כל הלילה, מתהפכת במיטה. כל הכמעט שנה
האחרונה היא לא נרדמת. היא קראה ספר על שינה, הם המליצו שם
לכבות מסכים, לוותר על קפה מחמש בצהריים, ולא לעשות כל מיני
פעילויות מעוררות. אבל היא לא ערה, היא פשוט לא נרדמת. מתהפכת,
מצד לצד, הופכת את הכרית, מזיזה את השמיכה, מוציאה רגליים,
מכניסה. כלום. פשוט לא נרדמת. והוא בטח שוכב ישן, המרושל הזה,
בטוח בעצמו, עם סדין שברח מהקצה של המיטה ובגדים זרוקים מסביב.
אינספור פעמים העירה לו שיסדר מסביבו, שיקפל את החולצות או
לפחות לא יזרוק אותן על הרצפה. אבל הוא שוכב ישן עכשיו במיטה
שלו, והיא מסתובבת סביבו במיטה שלה, ואלף כדורים לא יצליחו
להרדים אותה. היא מתה לסיים את זה, מתה להגיד לו לארוז את
הדברים המטאפוריים שלו וללכת. שיארוז יפה יפה את כל מה שמסתובב
לה בבטן, את כל הלחצים בחזה, את הערפל בראש, ישים אותם בתוך
תיק חצי קרוע כמו כל התיקים שלו וילך. יסע מפה. שלא תפגוש אותו
יותר בחיים. אבל זה פשוט לא אפשרי, לא לפגוש אותו יותר. כי הוא
יצוץ לה כשהקפה שלה ישפך, או כשהחולצה תנזול לה מבעד למכנסיים,
וכשסתם יגמר לה המזל והיא תצטרך כתף שתסחוב אותה הביתה, הוא
יצוץ, כמו שהוא תמיד צץ לה. והיא תרצה להעיף אותו מהמחשבות
שלה. לנקות אותו. כי עכשיו כשהוא צץ הוא מפריע כל כך לעבודה
שלה, למפגשים עם חברות, לספרים שהיא קוראת. אז מה יקרה אחר כך,
כשהוא יפריע רע, רע יותר מעכשיו.  
הוא אדם טוב, סלופי מקג'ו הזה, כמו שהיא תמיד הייתה קוראת לו.
הוא לא מתכוון לעשות רע. הוא פשוט הגיע ועכשיו הוא כאן
ודינמיקה זה תמיד דבר מסובך, מי יודע. והוא מחייך כל כך יפה,
באמת, יש לו שתי גומות שמתרחבות עם החיוך, ושיניים לבנות
מושלמות שסותרות לגמרי את התבנית הזרוקה של שאר גופו. הוא
מצחיק אותה, אפילו כשהבדיחות מסתבכות על הלשון המפוזרת שלו,
אולי בעיקר אז. והיא חזרה ממנו הערב, והיה כל כך נהדר. והוא
היה כל כך עדין ומתחשב. והוא היה כל כך הוא. וברגע שהכניסה את
המפתח לסוויץ', רעש של מנוע ואדים על השמשה החזירו לה את הערפל
לגוף. הוא אנוכי, הוא מבולגן, את לא באמת אוהבת אותו. וזה הכי
קשה, כי היא יודעת שהערפל הזה אורב לה מאחורי הדלת, וכשהיא
צלולה ואוהבת היא משקרת כי כשהערפל יגיע זה יהיה הכי אמיתי
שיש. היא מתה לבכות, לצרוח, להשתולל, אבל היא לא בוכה, כבר
כמעט שנה שהיא לא בוכה. לא מצליחה. וזה מוזר מאוד, כי היא
הייתה רגילה לבכות. אבל עכשיו כבר כמעט שנה שהדמעות מסרבות
לזרום דרך העיניים, לטשטש את המציאות, להתגלות. למה הכל חייב
להיות כל כך מסובך, למה הכל חייב להסתבך. למה מים קרים מתחממים
ומים חמים מתקררים, למה המזגן של האוטו בחורף מתחיל קר ובקיץ
מתחיל חם, למה זוג מבוגר יכול להרשות לעצמו מכונית עם שבעה
מושבים וזוג צעיר פלוס חמישה יכול מכונית לשניים. למה העולם
שואף לאי סדר, לאי צדק, לאי יופי, לאי אחד ענק ובודד.
הם ההפכים הכי דומים בעולם. היא כל כך יודעת את זה. היא מרגישה
את זה בכל נים בנשמה שלה. הוא מבולגן, הוא לא חושב הרבה, חוץ
מכשהוא חושב שהוא מרכז העולם. וכשהוא חושב ככה זה מרגיז אותה,
כי הוא צודק, הוא באמת מרכז העולם שלה. אבל חוץ מזה כלום, הוא
פשוט לא חושב הרבה. הוא עושה, הוא מרגיש. רק שלא תלחץ עליו
לחשוב, כי כשיש לחץ הדברים משתבשים מהר יותר מבדרך כלל,
כשחושבים אז לא מרגישים. והיא חושבת כל הזמן, על כל דבר. היא
מדברת, היא מסבירה. אבא שלה אומר שהיא תשכנע פיל שהוא נמלה. אז
למה כל כך קשה לה לשכנע את עצמה שאפשר להפסיק לפחד. וכל כך
מפחיד עכשיו, כל כך מפחיד להפסיק להזדקק לאהבה. להפסיק להזדקק
לו. היא רק רוצה שהוא יעטוף אותה, בידיים הגדולות והמרושלות
שלו, בטעות יפגע לה בלחי עם המרפק, והיא תחייך כשהוא בכלל לא
ישים לב. הפכים רחוקים הם, היא כל כך יודעת, לא קרובים כמו
אהבה ושנאה, הפכים דומים ורחוקים, כמו אהבה ופחד.
רק לא ליפול שוב, אלוהים, רק לא ליפול. רק לא להזדקק שוב
לאהבה. לא לחנוק אותה. רק לא להיות תלויה. רק לדעת לשחרר,
אלוהים, לדעת לשחרר.

היא אמרה לו משהו היום, היא נזכרת כשהשדרן ברדיו מקשקש ברקע
ומכוניות חולפות אותה במהירות, היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו.
והיא לא רגילה לפתוח בזה, היא תמיד עונה גם. אבל היום היא
גמגמה לו שעות והסתבכה סביב עצמה והתחילה והפסיקה איזה אלף
פעמים אבל לבסוף פתחה ראשונה. והדיבור הזה עבר לה בכל הגוף,
רותם כל איבר ואיבר ומתמצת את כולם יחד למשפט אחד, כנה, כמו
שלא ידעה שאפשר. והוא חייך לה עם הגומות שמתרחבות והחזיר משפט
מהוקצע, מדויק, אל תוך החזה שלה. וזה שורף אותה מבפנים, כי היא
מרגישה עכשיו יותר מהכל שהם הפכים רחוקים והוא אמת והיא שקר.
והיא כל כך צריכה להיות אמת. היא חייבת. חייבת. חייבת!
חייבת!!! תפסיקי, היא מצווה את עצמה, את הבפנים של הבטן,
תתחילי לשחרר, היא צועקת. אבל איך, אלוהים, איך.
ובאותו כביש ארבע עם אותה תחנת דלק, באותה טויוטה ישנה של אבא,
היא מתחילה לבכות. גועה. מתייפחת. לעצור את הדמעות המוח מצווה
והדמעות ממשיכות לנזול. על הלחיים, על הסנטר, מטפטפות על
החצאית החדשה. היא עוצרת בשוליים, כי ביום קיץ חם הכל מסתבך
כרגיל והתחיל לרדת לה גשם והיא לא רואה כלום. והדמעות מפסיקות
לנזול, וכשהיא בנתיב הראשי הן חוזרות, ככה לפחות מאתיים פעמים
לפי הספירה שלה, בשוליים יבשה ובמרכז בוכה. ובפעם ההיא שהיא
הפסיקה לספור, היא בוכה דמעות שקופות ששוטפות הכל, והיא רואה
יותר טוב מתמיד.