אליזבת השנייה נולדה שנה וחודש לפני סבתא שלי, ומתה 12 יום
אחריה.

אליזבת המלכה היתה האדם עם הוותק הרב ביותר בעולם הנושא בתואר
"ראש מדינה". סבתא שלי החזיקה בוודאות בשיא של עמידה במטבח
למשך מספר השעות הרב ביותר ברציפות. היא היתה ראשת המטבח
הבלעדית, ונתיניה כאשר ישבו לאכול ממעשה ידיה היו מלקקים את
הטיפה האחרונה מהצלחות ביראת כבוד.

למלכה אליזבת היו סמכויות רחבות היקף בממלכה, אך בפועל לא עשתה
בהן שימוש. למלכה הסבתא שלי היו גם כן סמכויות רחבות היקף,
והיא  עשתה שימוש לפי ראות עיניה. שעת הארוחה היתה כשעת מלחמה,
אין זזים ממנה לשמאל או לימין. שעת המנוחה של סבא שלי היתה
קודש הקודשים. אין יוצא ואין בא, ואבוי למי שינסה להרים צלצול
לבל ישמע את גערותיה המלוות בלחישות צועקות במיוחד.


אליזבת השנייה מלכה לאורך כהונתה ב-32 מדינות, וחלקן המשיכו
לראות בה סמכות חשובה גם לאחר שקיבלו עצמאות משלהן. היו לה
ארבעה ילדים וכלה אחת דיאנה שנרצחה וכל העולם בכה והרכין ראש.
לסבתא שלי היו שתי בנות, אבל לפני הרבה שנים כשאחות של סבא שלי
נפטרה ממחלת כליות, היא לקחה את שני הילדים שלה ונתנה להם אוכל
כל יום בצהריים. ובשבתות הם היו יוצאים ביחד שתי הילדות ושני
הילדים  וסבא שלי שכל כך אהב לטייל, וסבתא כמובן דאגה להביא את
האוכל הכי טעים גם לתוך הטבע כדי להפוך אותו למושלם ומענג עוד
יותר. הבנים עברו לגור בבניין קרוב עם חצר משותפת וסבתא היתה
אחראית על הסדר בביתם וכמובן על ארוחות מלאות וסדירות.

בשעה שסבא היה נח בין עבודה של בוקר לעבודה של ערב היא היתה
מדברת בטלפון בלחישות מחדר אחר, ואחר כך הולכת למטבח לברור
אורז או גרגרים של מאש.
במשפחה של סבתא שלי כולם ראו בה ובסבא סמכות חשובה. הוא היה
בעל ידע וחוכמה גדולה באהבה לעברית, ערבית ואנגלית. והיא, היא
היתה מושלת יחידה בתחום הכנת הקובות. היא היתה עושה אותן קטנות
קטנות, מפוצצות בטעם ואדומות כאילו היו עשויות מסלק בעצמן.
וכשעשתה מרק עם דלעת המטבח וכל הבית היה מתמלא ניחוחות חד
פעמיים. כאלה שמרוב שהם מיוחדים אפשר לדמיין שנגעת בהם בכל תא
ותא בגוף ולא יכול להיות שהיו מצומצמים רק לאזור הנחיריים.

הריחות המופלאים האלה של הבישולים, ואפילו הריח הבלתי נסבל של
העמבה שעשתה (סליחה מראש מכל עדת המעריצים של אותה עמבה
מפורסמת) כאילו מגדירים מחדש את המושג "זיכרון". אם יעשו לי
פעם את מבחן הריח או הטעם בעיניים עצומות ויביאו את הריח הזה,
אוכל לזהות אותו גם מתוך מיליון ריחות מתחרים, מופלאים או
נוראיים ככל שיהיו.


סבתא שלי היתה המלכה של הבתים בחדרה, ושל הבית בירושלים. כל
אחד מהם היה ארמון יחיד ומיוחד במינו. בבית הראשון בחדרה היה
חדר כזה מיוחד לילדים עם מיטות שקופצים עליהם (כשהיא בטוח
עסוקה ולא יודעת והדלת סגורה) ומצעים עם ריח שמסביר וממחיש
הלכה למעשה את המושג שלמות.
אני לא יודעת אם היא כיבסה מצעים עם סבון אבן ישן כזה של
כביסות, אבל שנים שאני מנסה את כל אבקות הכביסה האפשריות
וכלום, זה לא מתקרב ולא דומה לריח הזה שהיה ונשאר לי צרוב
בתודעה ככזה שאני חייבת למצוא ולהריח, עוד בגילגול הזה אם
אפשר.
בגיל 13 נסעתי איתה ועם סבא פעם אחת לחפש בית בירושלים. אני
זוכרת שהם ראו המון דירות ותמיד סבתא בדקה שיש לה מקום לאכסן
את המקפיא וכמובן גם את כל הצנצנות וקופסאות הקוטג' והחומוס או
גלידה שהיא היתה שוטפת ומאכסנת בהם מזון לפי חוקיות מאוד
ברורה: בתוך הגלידה יש אורז, בתוך הקוטג' מרק  דלעת אם נשאר,
בתוך החומוס קובה למקפיא. כשעברתי לגור בירושלים היא נתנה לי
בכל ביקור אוכל בקופסאות. ותמיד קיוויתי שתהיה הקופסא השקופה
של החומוס ואני אראה את האדום הזה של הסלק מחייך אליי מתוך
הקובות.

לפני כמה זמן בעלה של שגרירת ישראל באנגליה סיפר שהוא זכה
לשאול את מלכת אנגליה:  "מה הטיפ שלך לאריכות ימים?" ותשובתה
היתה: "להשקיע במערכות היחסים". אני חושבת שאם היו שואלים את
סבתא שלי מה הסוד היא קודם כל היתה מבקשת ממי ששואל לדבר יותר
חזק כדי שסבא גם ישמע או לדבר יותר חלש כדי לא להעיר אותו אם
הוא נח.

למלכת אנגליה היתה חליפה בגזרה כמעט קבועה, שנתפרה עבורה בשלל
צבעים. חייטים היו מגיעים ולוקחים מידות ומתאימים עבורה חליפות
מוקפדות ואציליות עם כובעים תואמים.
לסבתא שלי היתה מכונת תפירה ישנה של זינגר עם שולחן. היא היתה
עושה לכולם מכפלות עד שנמאס לה והיא עברה בעצמה לטרנינגים שלא
צריכים מכפלת. אחר כך התחילו להיות לה בעיות בזיכרון ובתנועה
אז היא לבשה מה שכבר הלבישה אותה לאו המטפלת, ולמרות שזה תמיד
היה נקי כבר לא היה לזה את הריח המיוחד הזה שיש בבתים של
סבתות.

אליזבת השנייה נפטרה בתוך הטירה שלה, מוקפת ברופאיה הטובים של
אנגליה. יומיים טרם מותה עוד קיימה פגישת עבודה, ומינתה את
ראשת הממשלה החדשה של אנגליה. כל העולם הרכין ראש אחרי מותה
בצער מהול בסקרנות ומציצנות, כי מלכות שיש באגדות לא מתות אף
פעם ובבריטניה יש אחת כזאת אמיתית שגם יכולה למות, באופן
מפתיע. פיליפ בעלה, שעד יומו האחרון היה נסיך, נפטר שנה לפניה.


סבתא שלי נפטרה במוצאי שבת לפני שבועיים בבית שלה. הנשימה
האחרונה שלה היתה עם מכשיר מחולל חמצן בחדר השינה ופנים עייפות
וסובלות מאריכות הימים הארוכה הזאת שנכפתה עליה. בשנים
האחרונות היא נשמה אבל לא דיברה איתנו, לא זיהתה אותנו,
והואכלה בכפית עם שארית יכולת לעיסה. היא הגיבה לשיר "עץ
הרימון" ששרו לה בתנועות קלות. פעם יותר, ולקראת הסוף...
בשארית שנשארה לה גם מזה. הפנים העייפות שלה אמרו שזה מספיק
לה. שהיא עשתה את שלה, בעולם הזה, בארמון שלה, בכל הממלכה.
ועכשיו היא מבקשת להיות מאוחדת עם המלך שלה מתחת לאדמה, כמעט
שנתיים אחריו.

אז אם מישהו שואל את עצמו איך יכול להיות שמלכה מתה, כי הן הרי
בכלל חיות חיי נצח או מתות רק למאה שנים, הסבתא המלכה שלי וגם
מלכת אנגליה יכולות (או שלא יכולות) עכשיו להעיד שתפקידן באגדה
הסתיים. ואם הן בכל זאת יחזרו כמו מלכות עוד מאה שנה; אנחנו
כנראה כבר לא נהיה כאן כדי לדעת.