בטלוויזיה הסתיימה איזו תוכנית טבע אודות חרק מוזר שהנקבה
אוכלת לו את הראש, או שלא, אני כבר לא כל כך זוכר, אבל היה לו
סיפור מספיק מעניין שרציתי להנציח, ועם השנים הסיפור הספיק
להתאדות ממוחי והלאה אבל אין עוררין שעל המסך הגדול הופיע חרק
וממנו מתחיל כל הזיכרון, וכנראה שהוא היה ירוק אבל אולי את
הפרט הזה אני כבר ממציא. אני מביט ימינה ועדיין יכול לראות
אותה שם כאילו לא עברו 20 שנה מאז, שוכבת על המזרן ועיניה
עצומות, פניה שליוות והיא בעיצומו של חלום, החזה הגדול שלה
עולה ויורד עם הנשימות ואני מחכה 20 שנה לכתוב על החרק הארור
הזה. 20 שנה עברו והיא עדיין שוכבת שם לידי מקועקעת בזכרון,
היום אני כבר יודע שזו תהיה אחת הפעמים האחרונות שאשכב לצידה
אבל אז עוד לא ידעתי, רק התהפכתי לצד שמאל התיישבתי לצד המיטה
וגילגלתי עוד פייסלון שאותו עישנתי במהלכה של התוכנית ששודרה
אחרי החרק הירוק, ודברים כבר מתערבלים לי במוח ורק היא ממשיכה
להיות ברורה וצלולה והנשימות העמוקות עם החזה הענק שעולה ויורד
לפי הקצב, ואני רוצה להושיט יד ולגעת אבל אין שם כלום, אצלי
הכל ריק, גם בלב. זכרתי שהיא היתה אלי טובה ונתנה לי את כל
כולה גם אם אני לא ממש רציתי. היא היתה מגיעה, אוספת, מלטפת,
מאכילה, מפנקת, מזיינת, מוצצת, מכלכלת, משלמת, אבל לא מושלמת.
טובה אלי, ורכה ומכילה. ואני השארתי אחרי שלולית קטנה של רוק
על הכרית.