מה עכשיו       22.8.2022
יום ב בשבוע. אין מועדון היום. נשארתי בבית, קראתי כל היום,
אבל כל היום את סיפור על אהבה וחושך של עמוס עוז. היה חם מדי
כדי לעבוד בגינה-תמיד צריך. לעזאזל, לשם מה אני מבוגרת? שאוכל
לעשות באמת, אבל באמת כל מה שבא לי ואיש לא יגיד לי למה לא
עשית זה, וזה, וזה. כי מוכרחים! הרי יש לך המון בגדים שאת
צריכה לברר ולזרוק/לתרום/ לשים ביד שניה או במועדון כמו כולם.
אני מתעצלת וגם קשורה לבגדים. בטח עוד תהיה לי הזדמנות-כשלא
יהיה כל כך חם ואוכל ללבוש גם בגדים שמכסים חצי זרוע ואת
הכתף-ולא כמו עכשיו שמה שיותר חשוף יותר טוב, ואני מסתובבת כל
יום בכל מקום עם מעין גופיות כותנה חסרות שרוולים ואף חושפות
כתף וצוואר. מה שפחות בד פחות חם ויותר טוב... פשוט חם לי מדי
והרי יש מזגן כמעט בכל מקום שאני נמצאת בו במשך היום והעור
החשוף נהנה מהאויר הקריר. ואפילו לא נראה רע. כמובן-לגילי. או:
צריך לחפש בקרקעית ארון המטבח, להוציא הכל ולנקות שם. אני
מסוגלת אבל לא בא לי. וגם-לא שזה כל כך מלוכלך. לא סטרילי אבל
יבש ובלי פירורים ואבק.    או לעלות על הסולם הקטן ולנקות אבק
על המסיכה מהמלחמה ההיא עם עירק. עדיין כאן-לא אמרו לזרוק.
ועוד כמה חפצים שנמצאים שם, למעלה על הארון הלבן בחדר המיטות
שקנינו כי ארון הקיר הענקי לא הספיק.
או לסדר סוף סוף את המתנות שאספתי או המזכרות-שמגובבות בתחתית
הכוננית ההיא. חפצים שמזכירים לי טיולים יפים עם דודי, אירועים
שהיו, יפים וטובים. אני מתאהבת בחפצים.
  אני מנסה למלא לי את החיים, וכשאין משהו באופק אני ממש
משתדלת ליצור אותו. למשל אם מארגנים נסיעה להצגה בת''א
מהמועדון, או נופש, אני נרשמת. לא נורא יקר והעיקר-בעצמי לא
אגיע לשם. קחי מה שנותנים לך, במיוחד שבד'כ זה ממש טוב! או:
איש מהילדים לא הודיע לי שיבוא אלי בסופ'ש זה. הארוך כל כך,
ועדיין קיץ-אז יזמתי ארוחת ערב עם אסתר-זה פתרון לא רע-לשבת עם
חברה ולאכול-לשם כך כמובן קיים הכל בו, ויש שם רביולס, גבינה
מגוררת בסגנון צרפתי-מ3- סוגי גבינה-ורוטב עגבניות שהכנתי
מקודם שהוצאתי מהפריזר. ומחר-הבת אמרה שתבוא, אח'כ שתבוא גם עם
הבעל והבן-ואח'כ בעלה כתב שהוא במקום זה יגיע לאמו בבית
האבות-תשובה למסר אישי ששלחתי לו-בוא עם בתי. מה לעשות, האיש
עסוק מאד כל השבוע-בעצם גם בתי אבל הילדים שלה כבר לא זקוקים
לחיתולים ולא מגיעים גם כל שבוע הביתה. אם אין אני לי מי לי.
אני צריכה לדאוג שיבואו. להזכיר להם. וגם לבני האחרים.  
בשבוע שעבר, כשהתקרב הסופ'ש, אמרתי לאחותי שאני באה. היא גרה
רחוק-2 אוטובוסים ארוכי טווח אבל. להיות סגורה בבית יומיים היה
אפילו יותר מאיים מאורך הנסיעה. אמרה כן. אלא מה. גם היא בודדת
ושמחה לחברתי. לפני שבועיים-אל הבן. פה לא קורה כלום עבורי
בשבתות. בד'כ-לצעירים יש בהחלט.
נכתב למחרת בערב
כן, באו בהחלט ואפילו בהרכב מלא. גם הבעל הצטרף והבנים והחברה
של האחד מהם. היה אמנם קצר-כ3 שעות. הצעתי להם להביא בגדי ים
וללכת לבריכה-אפילו לא יעלה להם ולא כל יום יש הזדמנות אבל לא
רצו. אז אכלנו ודיברנו. חמוד וקצר.
אה כן-הם ניקו לי את המדפים הגבוהים עם הקישוטים שכבר שנה איש
לא הגיע לשם. חמודה הבת שלי, שיזמה את זה.
אבל זה היה כבר בשבוע שעבר. ושוב סופ'ש שצריך למלא.
יום ה'
צריכה להרים טלפונים ולראות מה איך איפה וכו'. כל שבוע זה
סיפור אחר.  דווקא באמצע השבוע אני איכשהו מסודרת-עם המועדון
הממש חמוד שיש לנו, שכולל התעמלויות-לפי בחירתנו כולל לשחות
בבריכה, ארוחות בוקר וצהריים, שירה בציבור-מתה על זה. איפה עוד
אוכל לשיר בקול רם' לא אגדה רעי, ולא חזון עובר.' בלי שישתיקו
אותי אלא עוד יעודדו אותי ויצטרפו אלי בשמחה? או להקשיב לשיחות
מחכימות באמת של מרצים מספיר? או לרקוד ריקודי עם-אפילו
כשהייתי צעירה לא השתלטתי על רובם ודווקא לעת זקנה היתה לי
עדנה-המנחה עוזרת וכולנו באותו מעמד ואם לא עשית צעד נכון, לא
נורא, בפעם הבאה.ועוד ועוד דברים גם עבודות חמודות מקרמיקה
שאני עושה שם-למתנות ולי.בקיצור כיף. ועוד דואגים לי להסעה
ולהחזרה.יש דברים נחמדים בלהיות מבוגרת.
וכשאני מרגישה לבד.וזה קורה הרבה כי ככה זה, אני אומרת לעצמי:
תגידי תודה! שיש לך קורת גג, ואת לא רעבה, וגם לא ילדיך-אף
שעובדים קשה להרוויח את פת לחמם- ואת במצב בהחלט סביר יחסית
לכמה.מפחדת אפילו להשוות .לא שזה משכנע כשאתה לבד עם ארבעה
קירות במשך ימים שלמים, אבל.שששש...יש יותר גרוע ואל תתחילי עם
זה.
אני מסתכלת מסביב וחושבת-בעצם זה התור שלי, של הדור הזה,
להעלם. הנה, בני כיתה שלי כבר נפטרו 7. מהם חברה שעוד לפני שנה
התכתבתי איתה וגם ד, שהיה מרים לי טלפון לשיחות של שעה על
החבר'ה-דברים שאני לא ידעתי כי הייתי חדשה בקיבוץ, הלך. הלכו.
ופה, בקיבוץ לעתים במחלות מגעילות, לעתים כמו נשיקה מה'-שכבו
לישון ולא קמו, או כמו בעלי-קיבל מכה בראש והלך.כל אחד בצורה
אחרת. ורבים מהם לא חשבו בערב לפני שנפטרו מלאי חיים
ותכניות-מחר כבר לא אהיה בין החיים.זה תור הדור שלי. להיעלם.
ואני רואה צעירים ממני שחולים וסובלים.זה כאן.