הערבנית הלבנה הייתה כלואה בכלוב הכסף ושרשרת דקה מזהב-לבן
כבלה את רגלה לאחד הסורגים;
סגורה הייתה, מביטה חסרת-אונים אל העולם החיצון שפעם כגוזלה
ענוגה בפלומה-לבנה פחדה ממנו, כי ידעה שהיא שונה והיום
חפצה-נפשה רק לשוב אליו.
היא דאגה לזכור היטב את פני שוביה, שיננה את תוויהם לפרטים,
בעת הציגו אותה לראווה לגברים רבים אחרים.
הם אהבו להתעמר בה, לדקור אותה עם מקלות דקים ומחודדים מבעד
לסורגים ולהשליך עליה אבנים קטנות לצורך השעשוע שלהם.
הם לא דאגו אף-פעם לנקות את הכלוב והתחתית שלו הייתה מלוכלכת
בצואתה, היה נראה שהם ניזונים מהסבל שלה והיא אפילו לא הייתה
בטוחה שהם אנושיים.
בלילה היו קורים דברים מוזרים במחנה שלהם - הם נדדו ממקום
למקום וחטפו וכלאו נערות כדי למכור אותן לכל המרבה במחיר.
עם רדת-הערב כשהיו בודקים את "הסחורה", זעקות-הכאב של הבנות
היו איומות ומזעזעות מכל מה ששמעה בחייה והיה נראה שאלה לא
אנשים, אלא מפלצות או שדים שמחללים את הבתולות התמימות וזה לא
היה כך רק בגלל האכזריות.
כשהיו מחזירים אותן לכלוב, לא שונה בהרבה מהכלוב שלה רק גדול
יותר ועל גלגלים ומזוהם באותה מידה, הן דיממו בעיקר
מאיברי-מינן, כי אסור היה להשאיר עליהן סימנים, זה מוריד את
הערך בשוק; רק בפעמים הנדירות שאחד המענים המרושעים נסחף והיא
ראתה סימן על השדיים החשופים או הישבן, הפצע היה נראה מוזר,
כאילו נגרם ממעגל שיניים חדות ולשון חומצתית באמצע, בדרך-כלל
על הפטמה הוורודה הקטנה, פצע שיהפוך בוודאי לצלקת.
הן לא ידעו זאת, אך הן כולן היו אחיותיה גם כשהתחלפו בחדשות,
כולן חלקו איתה את אותו גורל מכאיב.
בלילות הייתה נוהגת לקרוא בכל גרונה לאלים שיצילו אותן, את
כולן, אישונה המתהפך בארובת-העין כדרכם של עורבים וקולה
הצורמני היה חזק, אך האלים לא שמעו דבר, או שהם בחרו להתעלם.
באופן מעניין קולה היה מרגיע קצת את הבנות בכלוביהן ועוזר להן
לישון; אך קריאתה נעמה לעוד מישהו במופע-האימה הזה, מפקד
המחנה; הוא כנראה ניזון מהייאוש שלה, כי אהב להכניס אותה בלילה
אחרי שפרק את זרעו באחת הנערות או יותר, לאוהלו, ליד מיטתו
ונרדם לקול קריאותיה העגומות.
הלילות לידו היו מסויטים, הוא ישן דומם כמו אבן כאילו היה איזה
פסל של גרגוייל ונשימותיו אם נשם בכלל, לא נראו בגופו כלל.
השקט המוחלט ללא כל צליל שהקיף את גופתו הישנה הילך עליה
אימים, זה לא היה נורמאלי, זה לא בא מעולם החיים.

ראמונד הוויקינג עמד על גדות הנהר רחב-הידיים, אדים עולים
ממימיו לאורו הבוהק של הסער המלא, או בשפתו לונה - אמא ירח.
באור החיוור היה ברור שהיום נגע בו - אבא שמש או בשפתו סולאר,
שיזף את עורו במהלך מסעותיו הרבים וכיבושיו האדירים.
מאחורי גבו שקק היער חיים - יללות, קריאות ורחשים של כל עולם
החי שהתעורר כשהשמש ירד; ראמונד לא חשש, הוא היה טורף-על, צייד
שבציידים ולוחם שאין שני לו.
אבל הפעם הבחין בחושיו החדים במשהו שונה, צליל שבלט בכל
ההמולה, הוא שמע את קריאת הערבנית והבין שהקריאה הזו נועדה
לו.
הוא הסתובב אל סבך העצים, הרים את קרנו ותקע בה בחוזקה להודיע
לתושבי-היער שהוא בא ושלא כדאי לאף-אחד לעמוד בדרכו. הקריאה
הדהדה בין הגזעים והענפים, מכה כמו גל ובאחת היער דמם ורק
היצורים שהיו קטנים מדי כדי לחשוש ממנו כמו הצרצרים, המשיכו
בענייניהם באדישות.
בזכות השקט, הקריאות המרוחקות נשמעו עתה ברורות בהרבה והוא פסע
אל בין חופת-העצים, יחף כתמיד, מרגיש ברגליו את הדרך בה הוא
מתהלך ללא כיסוי; אם לא היה חמוש בחרבו החדה שנראה שדם-אויביו
רק השחיז אותה יותר, היער היה מקבל אותו לחיקו בברכה כי הפרא
הגולמי היה חלק ממנו.
אבל ראמונד הוא לוחם, הוא לא מתעניין בזוטות של ליצור חברים
מלבד אחיו לנשק, רק שהקרב הזה הפעם הוא שלו בלבד.
כשהגיע לקרחת-היער הקריאות הופסקו - הערבנית נחלשה והתעייפה.
הוא עמד שם, הירח כבר ירד כמעט לגמרי והשמיים התקדרו, ערפל
-סמיך כיסה הכול והסתיר את הכוכבים; הוא ידע מהו הכיוון הכללי
ממנו נשמעו הקריאות, אך אם יחזור שוב למעבי-היער האפל הוא עלול
לאבד את חוש-הכיוון במהרה ולטעות בדרכו; הלוחמים קוראים ליער
הזה "המעוז האחרון" כי מי שמאבד בו את דרכו מעולם לא חוזר
משם.
בדיוק כשחכך-בדעתו לנסות לחנות ואולי להמשיך למחרת, בידיעה
שאולי לא ישמע יותר את הקריאות והיער צפוף כל-כך שהוא חשוך גם
ביום, שמע לא רחוק ממנו רחש והבחין במשהו זז בזווית עינו.
כשפנה לכיוון בחרב שלופה, הבחין בשיער ארוך מתנופף, שחור-כפחם
שנראה כמו שיערה של אישה, נכנס ונעלם בין העצים.
ראמונד הזדרז ללכת אחריו והופתע לגלות שגם בחשיכה הוא מבחין
בבחורה, כאילו יש סביבה הילה חיוורת או צל שהיא מטילה שאי-אפשר
לפספס, הוא לא בדיוק ידע להסביר לעצמו מה שראה ומיד היא נעלמה
שוב והוא הזדרז אחריה.
כשראה אותה בשלישית קרא לה לעצור, אך היא הסתובבה לעברו
לשנייה, חייכה חיוך מקסים וברחה שוב.
הוא לא הספיק לקלוט הרבה מפניה, רק עורה הבהיר במיוחד, עיניה
הגדולות שחורות-אפורות, וחיוכה שהילך עליו קסם.
הוא החל רודף אחריה מהר יותר, מופתע לגלות שהיא לא מותירה כלל
תביעות-רגליים על האדמה כאילו היא לא הולכת אלא מרחפת מעליה,
יותר נכון דואה.
כך זה נמשך זמן-מה עד שהגיעו למה שנראה כקצה היער, הוא הרים את
ידו כדי לעצור אותה, אך למראה עיניו היא פשוט נעלמה ומאחוריה
נגלה מחנה האוהלים במרחק-מה מהעצים האחרונים בשורה.
הוא התקרב והביט על המחנה מסבך-היער ואז הצמיד את אוזנו לקרקע
לשמוע כמה שומרים ערים מסתובבים בין האוהלים; לא הרבה, זה יהיה
קל.

היא שמעה מחוץ לאוהל קריאות בודדות נבלעות כאילו משהו טורף
אותן; על בד האוהל הבחינה בצללית מהירה וגדולת-ממדים, זאב אדיר
או משהו שחיסל את השומרים לאור המדורות ואז נכנס לאוהל גבר
גבוה וחסון, זקנו האדמדם קלוע בצמא, בגדיו קרועים ויחד עם פניו
היו מוכתמים בדם, גם החרב בידו נטפה טיפות אדומות שנצצו באור
האש מחוץ לפתח מאחוריו.
למרות שהוא נכנס חרש, מפקד-המחנה ישר התרומם ממיטתו כאילו היה
מכונה-אוטומטית.
לפני שמישהו הספיק למצמץ החרב של ראמונד כבר הייתה תקועה בליבו
ומבט פליאה הכה בפניו של המפקד, אך הוא לא נפל.
מבט הפליאה התחלף בחיוך זדוני והמפקד שלף את החרב מחזהו והטיל
אותה לצד כאילו הייתה קיסם, החור בגופו נסגר ברגע.
הוא פרס את שתי ידיו לצדי גופו וציפורניו החדות והמטונפות נראו
באור החלש ובמהירות-הבזק הוא זינק על ראמונד והפילו לקרקע.
השניים התגלגלו באפר וכל אחד ניסה להכניע את יריבו.
כשלא עלה בידו של המפקד לרתק את ראמונד לאדמה הוא צעק וקרא
לחייליו ותוך רגעים ספורים ראמונד נעלם בתוך ערימה מבולגנת של
לוחמים והערבנית התחילה לרוץ הלוך ושוב בכלובה בעצבנות.
פתאום נשמעה מתוך הערימה שאגה עצומה, לא אנושית בבירור
ולאט-לאט גפיים של הלוחמים וחתיכות איברים הועפו לכל עבר
לתדהמתה של הערבנית.
גופות קרועות וחסרות-חיים נזרקו אל דפנות האוהל ובעוד נחיל
הלוחמים הלך והתדלדל, האוהל הלך והתמוטט ולבסוף כל האוהל וגם
כלובה של הערבנית התהפכו על האדמה.
כעת היא כבר לא ראתה את הקרב, אבל לא עבר זמן-רב עד ששמעה את
הלוחמים נסוגים וראתה כמה מהם בורחים בעור-שיניהם מעל הכלוב
שלה.
כשנדמו קולות-הלחימה הערבנית ראתה את ראמונד פוסע לעברה, הוא
הרים את כלובה בידו המגואלת בדם ועקר את הדלת כאילו הייתה
עשויה מנייר, היא הבחינה כמה עורו מחוספס מלחימה ועבודת-כפיים
והוא ניתק את שרשרת המתכת שלרגלה כמו כלום, מותיר רק את החוליה
האחרונה שסגרה את רגלה כמו מן צמיד.
הערבנית מיד התעופפה והוא התחקה אחריה עד שנחתה על תקרת הכלוב
של הנערות שקולותיהן החלושים מעייפות בקושי נשמעו כשקראו
לעזרה.
ראמונד הנהן לכיוון הערבנית ואז לכיוון הנערות שעזרו את
כוחותיהן לקום ולעמוד בעזרת הסורגים ובמכת חרב ניפץ את
מנעול-הכלוב ופתח את הדלת לרווחה.
רק אז הערבנית עפה משם ובעוד ראמונד נושא מבטו לשמיים אחריה,
הנערות יצאו לאיטן.
כשנעלמה בין העננים השיב מבטו אליהן והושיט להן יד לעזרה; שלוש
מהן, בוגרות יותר, נתמכו בכתפיו והן שלוש היפייפות שנשארו עמו
גם לאחר שעזר לכולן להגיע למקום מבטחים שם יוכלו למצוא בית.

במשך שנה היא איתרה את שוביה ששרדו והצליחו להימלט, בניהם סגן
המפקד ודאגה לנקר לכולם את העיניים, עיוורה אותם לתמיד; רק
כשסיימה את נקמתה מצאה מישהו שיסיר את חולית-המתכת האחרונה
מרגלה כדי שתוכל לחזור ולהשתנות.
לילה אחד היא נעמדה על עדן החלון של ראמונד, מביטה בגיבור שוכב
במיטה בין שלוש הבנות שהציל, עתה קצת יותר מבוגרות ונראה שהשנה
שעברה רק החמיאה ליופיין.
היא קראה קריאה אחת וטפחה קלות בכנפיה והוא מיד פקח את עיניו.
היא נכנסה לחדר, משנה את צורתה באורח-פלא ונעמדה מולו בשלה
במערומיה - שיערה שחור כפחם, עיניה שחורות-אפורות, עורה בהיר
כמעט לבן ואותו החיוך ששבה את ליבו במעבה-היער.
הוא כמעט הסתער לעברה ולמרות שליבה קפץ בחזה בחשש היא לא
נרתעה, היא רצתה להיכנע לפרא הזה. הוא אסף את גופה הדק בידיו
החזקות, מרים את פלג גופה העליון על כתפו הרחבה, יד אחת נחה על
ישבנה החטוב והשנייה בין רגליה, עוטף בזרוע מוצקה את מפשעתה,
עורה העדין נימוח באצבעותיו המיומנות.
היא לא יכלה לעמוד בזה יותר והוא חש על ידו בלחות המצטברת בין
רגליה, לראשונה מזה זמן רב הוא חייך לעצמו.
הוא זרק אותה בין שלוש הבחורות שאפילו לא טרחו לפקוח-עיניים,
אחת הסתובבה תוך כדי השינה לצד החיצוני של המיטה והשתיים מימין
פשוט התחבקו להן זו עם זו ישנוניות. הוא עלה עליה והיא ישר
כרכה את ידיה במגע ענוג מאין כמותו סביב עורפו והם התנשקו
בלהט.
תוך כדי שהם תנו-אהבים היא גילתה לראשונה את טבעו האמתי
כשהבחינה בזיק-חייתי שעלה בעיניו, לרגע הן נראו כעיני זאב.