הוא שכח את המילים. יותר ויותר לאחרונה הוא שוכח. לא שכחה
דרמטית, לא אחת שמצריכה פתקים על המראה, אבל בכל זאת, שכחה.
שכחה מהסוג העמום, מהסוג של ללכת לסופר ולהסתכל על המעברים ועל
המדפים במבטים שוממים, ואז לחזור הביתה בידיים ריקות. שכחה
ששודדת את התכלית מדברים.

הוא ניסה להתאמן על מה שהוא רצה להגיד, אבל הדחיינות והבטלה
תמיד ניצחו. זה כאב מדי גם ככה, זה היה טרי כמו דבש, היה לו
נצח לבזבז לפני שהוא היה יכול לגשת לזה. תמיד היתה עוד סדרה,
עוד סרט, תמיד בדיוק יצא אלבום חדש של איזה להקה שהוא פעם אהב.
אף אחד לא חיכה להסברים שלו ממילא.

המחברות נותרו ריקות, אפליקציות צבעוניות של פתקים הכילו חצאי
משפטים, שום דבר שניתן להדביק ביחד. או שהוא הרגיש יותר מדי או
שהוא הרגיש מעט מדי, הוא הסתכל על אנשים שהוא אמור לאהוב בזעם.
אילו היה רוצה הוא היה יכול לשטות בהם, בכולם. תמיד שמרו לו
מקום, זאת היתה דינמיקה שכזאת, הוא לא עשה יותר מדי כדי להיות
ראוי לזה.

הוא תהה איך הם ירגישו אם הם יגלו על זה. הוא לא זכר מה בדיוק
הוא עושה להם שיכעיס אותם בצורה הזאת (אבל הוא ידע שזה פסול).
הנוירולוג כמעט מושך בכתפיים כשהוא מביט על מסך המחשב, על
המשקפיים שלו השתקפות לבנה. הוא חיכה לתור הזה חודשיים.

הוא עדיין חושב עליה לפעמים מבטיחה לו את העולם בהודעה שיכורה
ועלובה. הוא מוחק את הטוב עם הרע. הוא צריך ביצים, עגבניות,
למלא את הרב קו. הוא תוהה אם פרק חדש כבר יצא.