במרחבי תהום של ארץ נשייה
אני עושה רק מה שבא לי,
חושפת את בטני,
את ירכיי את עקבי ולעיני כולם גלויה תאוותי,
אנופף בשערי, אלעס גומי פירות מתוק,
אפח מכלי של מים וסבון, בועות
וכל מי שאיתי כמוני
ושם תשמח ולא תחדל, נפשי, תחציף מלדבר גלויות
שם זורח הירח, שם עלי מדבר וים,
עלי מבנים של שיש, על פני שדות התבן
על פני אישה ואיש, שם בארץ לא נזכרת
על פני אספלט הכביש, עלי גדר של עץ ואבן

בארץ נשייה הזו
שבה חיברתי את שירי
קיץ, סתיו וחורף ואביב הם לא יתמו,
ועוד ימים יגידו בוודאי
דברי משל וגם חכמה, דברי סופרים ואז סתירה,
טיפשות וגם שירי כסילים
ובל אחדל מלהוסיף עלי קולמוס ודף רחב,
דיבר נישא, גבהות מילים, תילי תילים,
כמה אכתוב עוד הלכות,
וזה מכבר שירים רבים אינספור
מלא חולות האדמה, מלא הים,
מלא שיחי שדה וטל הכפור:

זוהי ארץ בתולית נשכחת, בה יש שמן וכל טוב
חלב פירות, ודבש והחולות הלבנים
ושם אפרוש שמיכה ונשכבה, ננוח
אנחנו עם, נשים גברים וילדים
עלי חול לבנבן זהוב, נאסוף הצדף,
נקניקיה מן הדוכן נבחר, נפתח את האקורדיון,
נפטפט גבוהות, שטות נדבר, נשחק,
הדס וערבה נחזיקה, ירטוט אתרוג, לולב אז יזדקר באון
התאנה חנטה פגיה, זה מכבר,
בכפיף של שמלתי הלבנה, חובקת בשדי פירות הדר
מטוב הארץ נחווה, צימאוננו אז נרווה
שם בארץ המובטחת, יתמלא אסם הבר

ולעת ירח בא, אל הארץ הטובה,
יצטבעו שמים במן גוון סגול כחלחל
בשמי רקיע של ליל ערב,
ובלהט תיכסף הנפש, ונשיטה יד אל על
כסיל וכימה, וחדרי תימן נביטה,
במבט נלהב, שם בשמי שביל החלב,
ובעוד חולף לו ונופל כוכב,
נשירה ונספר יחדיו
בנים וגם בנות, נשים וגם גברים,
בתולות, זקנים עם נערים, כמקהלה, כערב רב.
כולם, על לובן החולות, ולב ממשמנים רחב,
כיווננו כלי הנגינה, ובעוז נביע תו

על עלי ענף יבש שדוף,
נשימה כד ברזל כסוף, נדליקה להבה תחתיו
ותלחש בלהט אש של מדורה
סיפור של אלף ליל ולילה, אגדות של תור זהב
נתאסף סביבה הקהל, גברים נשים, בנים בנות וטף,
מבבל על נהרות ישבנו, אנשים שלמים בלב אחד
וברוב רצינות נלהבת, עד כדי כמעט חרון ואף,
מזמור נביע מתוכנו בקולנו הנוקב, להוט וחד
ובלגלוג עולץ, מושב הלץ, קשקוש הסיר עלי קלחת,
אש בוערת שחת, כן נשירה במן תוכחה מיד
את אותם שירים אשר ניצחנו עליהם מכבר,
שם בארץ נשייה, אורותיה פך השמן, מן נחושת וארד

אם אשכחך, את ארץ מבורכת חוף,
ודשן הדקלים שמכל טוב הנני זה מכבר,
הנה הניבו פירותיי הדר,
הנצה גם תפרחת הרימון, ושגשגו פגי תמר
במשמני הבטן והשפע, נינוחה עלי הכר כבודת חזה בטוב אניח,
אעטפה ירך הבתולית במשי ובפוך, וחלב פירות אשביע
אשלח גלויה, הנה שורת מכתב אחרונה, אני שלך.
אתה מוזמן אלי, מן הגולה, לנשייה שלי, לארץ אהבתיה.  
אז בוא ונעץ את יתדך במפתני כוך התחתון של חולותי,
חפון בעוז שדי, הרימה דגלך עלי, גמורה בתוכי ופרוק
ובל אוסיף מילה עוד, ובת שחוק, הנה הסדר והחוק
נטבע אל תוך החול המענג בסוד, ובלחישה כמוסה, נשתוק.