הכרתי אותו כשהייתי בת עשרים בדיוק.
משוחררת טרייה, הכל עוד פתוח, החיוך רענן והעיניים פקוחות
לרווחה. מתרוצצות ותרות אחר מה לעשות, מה עכשיו, ועם מי?

גיל עשרים בדיוק הוא גיל מבלבל, קצת יותר מגיל שמונה עשרה וקצת
פחות מגיל שלושים ושתיים. אבל מבלבל בצורה שונה לחלוטין. קצת
אחרי צה"ל, כשפתאום אין חוק גיוס חובה שאומר לך מה לעשות, וגם
אמא כבר לא אחראית לגמרי על מה קורה איתך. זה גיל של לאבד את
עצמך, ולנסות למצוא במקום הנכון.

עבדתי אצל חבר מהעבודה של אבא, עבודה לא קשה אינטלקטואלית אבל
קשה פיזית, במיוחד לילדה ששוקלת חמישים קילו. וידעתי שזה זמני,
אבל כל חודש כשקיבלתי את משכורת המינימום שלי בתלוש משכורת
מכוער, תהיתי לעצמי כמה זמן אפשר לקרוא לזה זמני.

הרגשתי כמו בת שלושים, רווקה ערירית שמעולם לא אחזה בידו של
אהוב. הרגשתי שיגרה מזדחלת לי לתוך הידיים, בשעון המעורר של שש
ושלושים, בזמן שקרום החלב עוד לא יבש על שפתיי הבתוליות
והעיניים הקרועות לרווחה. הייתי מאוד אבודה.

וכך בגיל עשרים בדיוק, קצת לפני שהפכתי להיות עשרים וחצי, אבל
בשקט, כי אף אחד לא מציין את זה יותר בגיל הזה, פגשתי אותו.
לא כמו שאר הגברים שפגשתי עד כה בחיי, אם אפשר לקרוא לנערים
מחוצ'קנים ששמו להם ארונות על הכתף "גברים", הוא לא היה בהכרח
חסון או גבוה או נאה. למעשה, הוא בכלל לא היה אף אחד מהדברים
האלו, שגורמים לנערות בנות עשרים בדיוק או בערך לסובב את מבטן
ולקבל את האינסטינקט החייתי של בחירת בן זוג להזדווג איתו.

הוא היה נמוך, רזה, פנים עדינות כמו של בחורה. אוקיי, לא
בחורה, אבל בחור מאוד עדין ומתוק. שערו היה קצר אבל פוני קטן
הסתיר לו את המצח וקצת את העיניים הקטנות שבהו באוויר, בזמן
שהוא חיכה שאחתום על תעודות המשלוח של מגוון מוצרים. והוא
העביר בי קסם כזה, רעד שגרם לי לבדוק בעזרת גב כף היד על המצח
האם יש לי חום. אין לי חום, והוא סיקרן אותי.

בתחילה לא דיברנו, אפילו לא מילה. לאחר כמה זמן התחלנו להחליף
כמה מילים, בענייני עבודה כמובן. תחתמי לי פה, הפעם זה שלושים
ארגזים, אבנר נמצא? אני עניתי בעיקר כן או לא, כי לא כל כך
ידעתי אם הוא ירצה לדבר מעבר לכך, וגם אם כן, האם מה שאגיד
יקלע לטעמו. מניסיון העבר שלי, לפעמים כשאמרתי יותר דברים
הצטערתי שלא אמרתי פחות. אז החלטתי שאיתו, עדיף לי להצטייר
כאילמת מאשר שידע כמה אני טיפשה.

אפילו לא סיפרתי את זה, אבל בהתחלה בהתחלה, יותר בהתחלה מאשר
מה שכתבתי, בכלל לא מצאתי בו עניין. הוא היה סתם אחד מעשרות
השליחים המשמימים שהגיעו לחנות, אמנם בין הצעירים שבהם, אבל
בהחלט לא הצעיר ביותר. וכפי שאמרתי, הוא לא נאה במיוחד או
שרירי או גבוה, מה שחשבתי שאני יודעת שאני אוהבת בגבר. לא באמת
ידעתי מה אני אוהבת בגבר, אבל חיפשתי את התכונות האלו בלא משים
בגברים אקראיים ברחוב או בצבא, וחשבתי שאהבתי אותם.

אני חושבת שהחלטתי שהתאהבתי בו מתוך השקט שלו. קשה להסביר
בכתיבה, אך אנסה: השתיקה שלו לא הייתה שתיקה כמו שלי, שתיקה של
אנשים טיפשים שמנסים לא להיחשף. היא גם לא הייתה שתיקה של
גברים מבוגרים שסוקרים את גופי במבט דוחה ורעב, כמו של הרבה
מהשליחים הזקנים. הייתה זו שתיקה אחרת שלא הכרתי, וכפי שאמרתי,
הוא סיקרן אותי גם מתוך השתיקה הייחודית שלו.

השתיקות שלנו יחד היו לי מיוחדות, כי אני ידעתי וגם הוא ידע
שאנחנו נמצאים במין הרמוניה שקטה ורגועה, כאילו אנחנו בתוך מים
והרעש היחיד שאפשר לשמוע הוא הנשימות שלנו או הבועות שמוציאים
בנשיפות. וכמו מוזיקה לאוזניי נעמה לי שתיקתו, וכשהחל לדבר
גיליתי שגם קולו העדין נעים לי. אז עוד לא הבנתי שהחלטתי
להתאהב בו.

אחרי שהתחלנו לדבר מעט, אחרי שהוא התחיל לדבר מעט ואני התחלתי
לענות לו, הרגשתי שטון דיבורו ידידותי אליי. מבטו עדיין היה
תלוי לרוב מעל ראשי, בדיוק ישר קדימה, עיניו הגדולות והכחולות
בוהות בדבר שאינו נראה מעל קצה שיערי. אבל הוא חייך אליו
בדיבורו, לא חייך חיוך ממש. הוא היה נחמד ושליו, לא התבלט אבל
גם לא היה כמו כולם.

אחרי המשלוחים והחודשים שחלפו למדתי עליו הרבה פרטים, לא שמסר
לי אותם ישירות אלא מבין השורות ומבין שורותיהם של העובדים.
יום אחד אמר לי אבנר, ליהוא הביא את הקלמנטינות ברביעי? ודיו
שדבק בעיקשות בקצות אצבעותיו, למרות שהיה נקי, הראו לי שליהוא
אמן או לפחות צבע את השידה שליד המיטה. ויום אחד כשהגיע, מסופר
וכמעט ללא פוני להסתיר את פניו העדינות, מחיתי בלב על אובדן
השיער, אך הודיתי (ביני לבין עצמי, לא מולו, השתגעתם?) שיפה לו
קצר.

כשהחלטתי שהתאהבתי בליהוא או שהבנתי שהלב שלי עשה את זה לבד,
היה זה ביום שנגמרו התותים. בכל שנה באמצע פברואר התותים נהיים
לא משהו, ורק אוהבי התותים בדם מסכימים לרכוש את הפרי, שנהיה
קצת קמחי. ואני מאוהבי התותים הידועים במושב, רק מחכה כל שנה
לנובמבר לא בגלל יום ההולדת אלא בגלל שהפרי, היקר האדום
והרומנטי, מתחיל להבשיל ולהמתיק את יומי למספר חודשים.

בשבוע האחרון של פברואר, היה זה יום שישי ומשמרת קצרה של
מינימום. ליהוא הגיע ביום רביעי, עם פירות העונה הרבים של
החורף, ללא תותים. לא אמרתי דבר, למרות שבכל שנה אני מצטערת
שנגמר. לא רציתי להישמע כמו מפגרת שלא מבינה בעונות השנה
ובתחלופת השדה, אבל ביום שישי לא התאפקתי ואמרתי לו אוף. מה?
הוא שאל, לא מבין את ההקשר שלא היה קיים. נגמרו התותים, אמרתי
לו. ואני ממש אוהבת תותים, אמרתי ומיד התחרטתי על המשפט
המיותר. אני יודע, הוא ענה לי, מפתיע אותי בפרט הזה. מנובמבר
את פה משתגעת כל פעם שיש משלוח עם התותים. אני חושבת שהוא קצת
חייך, אבל לא הסתכלתי. הלב שלי הלם כמו מטורף, האוזניים צלצלו
ובטח גם האדימו כמו התותים הנכספים. התחרטתי על הכל, על זה
שדיברתי ועל זה שנולדתי.

כן, אני, ממש חבל שנגמר. לא נורא, יש את שנה הבאה. הצלחתי
למלמל ולהוריד את מבטי לכיוון הארגזים, והתחלתי לסדר את
התפוזים במקום. לא היה לליהוא יותר מה לעשות בחנות, הוא לקח את
הדף החתום ונעלם.
ואחר כך חזר והתקרב אלי.

קחי, נשארה לי קופסה אחת באוטו. ידו הנקייה הפעם הגישה לי
קופסה של תותים ורדרדים. לא אדומים, אבל זה מה שיש לי, הוא
אמר. הושטתי את ידי והרמתי מבטי אליו. עינינו כמעט נפגשו בחלל
הריק מעל ראשי. תודה, אמרתי לו.

והתותים היו מתוקים, או שהמתיק לי מבטו, ואני התאהבתי בליהוא
וידעתי שהוא לא מה שחיפשתי אבל הוא מה שאני רוצה. והייתי בת
עשרים בדיוק עם תותים שלא בעונה ואהבה שלא מומשה, עדיין לא.