חדר חשוך, מחזיקה לו את היד. יד זקנה ומקומטת. זקן לבן, פיג'מת
בית חולים מלאת פירורים, אבל כל מה שנשאר לו בראש זה סיפורים.
הכרנו כשהייתי בן 18 והיא הייתה בת 16, אומר לי הזקן בן ה-87.
היא אהבת חיי, ואם היא לא הייתה כבר מזמן לא הייתי. הוא מספר
לי על הסיוטים בלילות, מספר לי כמה הוא רוצה למות. ואני בולעת
כל מילה בשקיקה, לא רואים הרבה זוגות כאלה יותר. גם בעבודה אני
כבר כמעט לא פוגשת כאלה שהיו כל החיים שלהם ביחד. פעם זה היה
העיסוק שלי, היום אני עסוקה בלאסוף שברים צעירים ולהדביק אותם
ביחד לאיזשהו שלם שבור. פעם הייתי שומעת רק סיפורי אהבה כמו
שרואים בסרטים, זוגות שהם אהבה גדולה, כל מה שהם מכירים,
החברים הכי טובים. היום כבר לא רואים את זה, דור הולך ונעלם.
הוא מספר לי שהוא רוצה למות והלב נשבר, זה הדבר הכי עצוב שאפשר
לשמוע מאדם שיושב מולך וכל החיים כבר מאחוריו, לפחות רובם. אבל
אני עוצמת עיניים ומקשיבה לסיפור. המלחמות שהשתתף בהן, הדברים
שחווה, הסיוטים שחוזרים אליו עכשיו אחרי כל השנים. וחוץ
מלהחזיק לו את היד אין תרופה, שום דבר לא יעזור. והוא מבין שזה
הסוף, היה רופא פעם, מנהל מחלקה. ואת רואה גוף שמתרסק ובוגד,
והראש עובד. צלול ומבין, מייחל לגידול, מייחל לסוף מהיר, כי
חסר כאב זה לא יהיה. אבל בנתיים בלילות הוא לא ישן, רק מתענה,
מעלה זכרונות באוב. כל כך מנסה להתכחש ולא לזכור, אבל הזכרונות
עולים מעצמם ולא ניתן לעצור אותם. מלחמה ועוד מלחמה, הרוגים,
גופות, חתיכות אדם, עינויים. כל מה שהיית רוצה לשכוח בחיים
המחורבנים שלך חוזר אליך ברגעים שבהם אתה מייחל לאבד את עצמך
ולא להרגיש, לא להבין, לא לזכור...
הדור הזה, החזק, השורד, שהחזיק מעמד נישואים של 70 שנים,
סיוטים שלא הייתי רוצה לראות בסרטי האימה, שלא הייתי מאחלת לאף
אוייב. הדור החזק הזה שקורס מול העיניים והולך ונעלם...