הכאב תפס אותי לא מוכן, מופתע. אולי הוא התגנב מאחורי כשלא
הייתי עירני, כמו שמתן המ״מ היה עושה לנו במוצב. זה היה מקפיץ,
מבהיל, מעורר. הייתי עומד לבדי בעמדה המביטה על בינת ג׳בל.
העייפות שחקה בי כל רגע ורגע. היה נדמה כאילו אני עייף גם
כשאני מתקלח או ישן או אוכל. הרגעים היחידים שבהם הרגשתי באמת
ער היו אלה שבהם קרה משהו. כי רוב הזמן לא קרה דבר, ורק המתח
התמידי הזה, השלווה המדומה שהקיפה אותי, הצפייה מרחוק בחייהם
הרגילים, המלאים, של אנשי הכפרים הסמוכים דרך משקפת עד
שהעיניים כאבו, רק החמירה את המצב.

הייתי מוריד את העיניים לתת להן מנוחה, מסתגל לאור הרך של
השקיעה, מנסה לנשום קצת מהאוויר המלא ריח של גשם. העייפות
הייתה מייד משתלטת עליי, ואיתה המחשבה המדכאת שיש לי כאן עוד
ארבע שעות להעביר בחושך, בלי שאפשר לראות שום דבר מעניין.
מהצורך להישאר מתוח, עירני וחד בכל רגע ורגע לא נותר כמעט דבר
אחרי כמה שבועות כאן. אדישות כבדה ושוחקת שלטה בכל, ועם החשיכה
כאילו העלתה הילוך ועברה להשפיע עליי באופן אישי, מוחשי ומורגש
בכל פעולה גופנית. הגוף דיבר את המתח הזה, את השחיקה, הציפייה
לדבר מה שלא התרחש, אך עשוי להתרחש בכל רגע, בכאבי רגליים,
עיניים, ראש ובטן. וברגע הזה בדיוק, שבו סוג של נמנום בעמידה
וקהות חושים הייתה מתפשטת בכל הגוף, והזמן היה נראה כמו החמאה
הקשה בארוחת הבוקר הצבאית, שסירבה תמיד להיכנע ולהתמרח והלחם
שבידי היה הופך קרעים קרעים, אותם הייתי מסתיר בקיפול הלחם על
ריבוע החמאה הסוררת, ובולע במהירות, שלא אוכל לראות דרכם רגשות
אמיתיים.

ברגע הזה, בדיוק, הייתי נלפת מאחור או נדחף או סתם קופץ מאפס
למאה, לאלף, למליון פעימות לב שמייד מנסות להירגע, כי מתן שוב
התגנב מאחורי והיה צועק או לוחש או  מצריד בקול חרוך שחזר
עכשיו ממארב שלושים ושש או סתם ארבע לילות חמ״ל: שים לב חייל,
מחבל במוצב! הייתי מוריד אותך עכשיו, תתאפס על עצמך, אנחנו
במלחמה לא בנופשונית של האגודה באשקלונה.

והולך לדרכו, לישון או להתגנב גם לירוק או לש.ג. שהיו העמדות
הכי משביזות, שם עומדים ושומרים מול קיר בטון, שחסום בצבע אפור
בגוון שקיים רק במוצב, אפור מלוכלך, כהה, שבלילה מתמזג עם
השחור השחור הזה של הפחד, וביום נראה כאילו אמן מסתורי השליך
על הקיר את כל התחושות שלנו מהמצב, ויצר צבע חדש שצריך להוסיף
ללקסיקון של טמבור, ליד אפור עכבר ואפור כומתה של הנדסה, אני
חושב שאפשר לקרוא לו אפור גועל. לא גועל כזה של להקיא או של
ריח לא נעים כמו שיש תמיד בצוללת כשהולכים לישון, אלא גועל
מעצמנו, מזה שאנחנו פה, לא עושים כלום, נלחמים באוייב דמיוני
שלא נראה ולא נשמע ובכל זאת הוא מצליח לפגוע בנו ולהרוג והכי
גרוע, להשאיר אותנו כל הזמן במתח הזה עם העייפות האפורה גועל
הזאת.

אולי ככה הכאב התגנב מאחורי, כמו מפקד נחוש שמתחזה לאוייב, אבל
בעצם הוא החבר הכי טוב שלי פה בחיים האלה, בעמדת השמירה הנצחית
שבה הצבתי את עצמי, דרוך ומוכן לכל דבר בכל זמן. אני חושד שהוא
עקב אחריי לכאן, וחיכה לעייפות השוחקת שפוגשת אותי תמיד בקצה
גרם המדרגות, או בסוף של יום כואב, מכביד, מתיש, רגיל, כדי
לאחוז בחזה שלי ולגרום לי סוף סוף לצנוח למטה, לרופף את האחיזה
בקת, לחכות לאוייב שיגיע, לחייך בהקלה כשנשמעת סוף סוף האזעקה,
עולה ויורדת וכולם רצים.

יש פה אמבולנס, התקפת מוצב, התקף לב, יציאה, יציאה, אני מחבר
אותו, נפילה, נפילה, אני פותח עירוי, איך קוראים לך, ואני
בעייפות גדולה רוצה לומר, חיכיתי לכם שלוש עשרה דקות, שנראו
כמו לילה אפור גועל אחד כל כך ארוך, אני חושב שכל הלילות שם
התחברו ויצרו אותו, אתה מבולבל, יציאה יציאה, תנשום ותגיד לי
איך קוראים לך, מספר אישי חמש אחת שבע ארבע תשע חמש תשע, נפילה
נפילה, אתה תהיה בסדר, אתה שומע, זה פעם ראשונה שאתה ככה, אני
לא מבולבל, אני מכיר את הכאב הזה, זה רק מתן שרוצה לשמור עליי
ותיכף הדופק יירד חזרה לרגיל, אדוני יש לך התקף לב, יציאה
יציאה, מתן פה בבית או שאתה לבד, אני לבד, תמיד שמרתי על כולכם
לבד, מול הקיר האפור, הלבן, הירוק הכחול הזה, שמעורפל לי כי
הכל אדום, אדוני צריך לנשום, נפילה נפילה, הנה קצת חמצן, אתה
לא מבין, אי אפשר שנלך שנינו ונשאיר אותם לבד, אם לא באת
להחליף אותי, למה אתה מסיע אותי באלונקה, אסור לנטוש אותם לבד
מול האוייב הבלתי נראה, שפעם קראו לו חיזבאללה והיום קוראים לו
החיים, ומה שהיה מבליח בקצה המשקפת בנצנוץ מקרי של שמש קפואה
על קנה מתכת, היום משתקף מכל פינה ועוד פינה וכבר השתלט על
הכל, חיי שלו ואני מתארח בהם כמו אוייב, שמנסה להקים כאן מוצב
חודר, קטן. חצוף. פגיע. עיקש, לוחם. עמיד.

אני לא יכול לנשום, אני מפחד לעצום עיניים, ובמקום לפחד למות
אני מדבר איתך על ילדים עם צרכים מיוחדים, שצריכים אותי חזק,
מגן. חוצץ, צופה מרחוק במבט מלווה קנה, כמו כל הילדים, כמו
ילדים בני 19 בלילה במוצב, שלא בטוחים מי יתגנב אליהם הלילה.

השליטה נשמטת ממני כשבפעם הראשונה, אולי מאז שנולדתי, אני לא
מצליח לדבר. אני נושם הכי עמוק שאפשר, לאט, נשימות קטנות כל כך
ושטחיות, כמו שמרצדס כסופה נראית במאה עשרים על עשרים, לפני
שהיא נעלמת לנצח מאחורי קו אדום, שחור, של א.ק.ג תחת מתקפה.
אין מי שמאייש אף עמדה, נסיגה נסיגה, תבוסה תבוסה, לשווא,
לשווא, מי לוקח פיקוד, אני מרים עיניים ומזהה סביבי כיתת
כוננות שלמה במדים לבנים בפרש תורכי, אירוע אמת.

החובש, פרופסור, מדבר אליי ואני לא שומע, כלומר מבין הכל ולא
רוצה להיות כאן, מול המסך הזה בחמ״ל שמנהל כרגע קרב על חיי,
מחזיק בידית של שולחן הצינתורים כאילו זה מאג. לאן לירות מתן,
יש נקודות חשודות על החזה שלי, בצילום רואים בבירור שני חורים
קטנים של סיכות עמוק בלב, מה זאת אומרת אני מדבר שטויות, בטח
שזה שם, הרי נעצת את אות המערכה עמוק באגרוף ללב, ככה עושים
תמיד ללוחמים, אפילו שעייפים, בסוף המסע, ורוצים רק להתמוטט
בקצה העליה, להחזיק את החזה ולהודות, האוייב ניצח הפעם, אתמול,
היום, מחר, תמיד.

בכל פעם שאני מתבונן פנימה אל הלב שלי אני מובס, ממשיך להילחם
כדי להמשיך להילחם, והחורים האלה עמוקים מאוד, יותר מכל צוללת.
אתה שומע, חובש, אני חושב שאני הולך למות, אתה תהיה בסדר, בסדר
לא הייתי עדיין אף פעם, איך זה אמור להרגיש, איך אתה מרגיש
עכשיו, כמו קפיץ מתוח יותר מדי שהשתחרר, שמנו לך קפיץ שיחזיק
את הוריד פתוח, אני מרגיש סגור, הוא פתוח, תסתכל על המסך
ותראה, אני רואה רק שני חורים עמוקים מחודי הזהב של הסיכות, או
הזמן, או הכאב.

ציפינו הכל בדבש וזהב בשביל הילדים, אבל תסתכל מקרוב דוקטור,
תראה, מתן, אם מגרדים את זה עם סקלפל חד כמוני, המציאות תמיד
נראית אפור מגעיל, שכבר ניצח אותי מזמן, והוא זורם לי בוורידים
כמו דם, מרעיל אותי לנצח במעגל סגור.

כמו המצלמה התרמית בתצפית, בלילה, שלא מזהה כלום אף פעם לבד,
ואם מתמקדים בזום על הבטון של הביצורים חסרי התועלת שהקמתי
כאן, בכל זאת ילדים וזה, אם נחושים מספיק להעלים את העייפות
הגדולה הזאת, שם בקצה חוד הלב אפשר לראות, אתה רואה שם משהו?