כשאת ערה בלילה
והוא עמל ביום
כשמבטך למעלה
ואישוניו חלום
כשאת עודך תוססת
והוא עייף מנשוא
כשאת עוד מצחקקת
וממשיכה לכסוף...

כשלפעמים יש פער
ולפעמים דממה
שיש ימים של צער
ויום של נחמה
כשלילותיו הם סהר
ולך ימי חמה
שנים שהוא לא נער
ואת כבר לא תמה...

שקו ארוך של שקט
חרוט על שפתותיו
ואת לא מבקשת
את מה שאין עכשיו
שמבטיו הם רוגע
ושתי עינייך אש
שאין בך גבול או שובע
והוא לא מתרגש...

אך שם ... על גבול הקושי
פתאום הוא שוב נפתח
בוקע בלי לחשוש כי
הוא כבר מכיר אותך
פוצע את הרגע
בהבנה שטופה
נוסק איתך לגובה
להרפתקה טרופה

ושוב את מפויסת
הופכת שוב שלימה
אליו את מתכנסת
בלי איך, אולי או מה...
כנועה ומתמוססת
נכבשת בין ידיו
מוצאת מילים בשקט
שבין נשימותיו.