דינה פתאום החליטה שהיא רוצה להיות שחקנית בתאטרון. אז היא
התחילה ללכת ללמוד באיזה בית-ספר למשחקיות ששכחתי את השם שלו.

יום אחד היא חזרה ואמרה לי בנלהבות: "נרשמתי לקורס לכתיבת
מחזות, אני הולכת ללמוד לכתוב מחזה!"

"וואלה?" אמרתי לה. "לא שחקנית?"

"זה בנוסף," אמרה לי. "גם זה וגם כתיבת מחזות!"

"אז מה, את רוצה להיות... חזאית?" אמרתי בקול שמשתדל לומר כל
הכבוד!

"אני לא רוצה להיות סתם חזאית, אני רוצה להיות מ-חזאית!", אמרה
בקול כזה בטוח.

"מ-ה את אומרת. בטח, מותק! מה שבא לך," אמרתי לה. "אז למדתם
כבר משהו?"

היא עשתה כן חזק עם הראש.

"למדנו שהדבר הכי חשוב במחזה זה הדיאלוג!"

"דיאולוג?"

"כן, זה דו-שיח שבאמצעותו אפשר להעביר כל דבר - רגשות,
עימותים, מחשבות, לקחים מהחיים, דברי חכמה..."

"דושיח?"

"כן, דיבור בין שני אנשים."

"וואלה, אז שיגידו דיבור בין שני אנשים! למה כל השיחים והמילים
המתנפחים האלה?"

היא הסתכלה עלי כזה באי-סבלנות.

"בכל מקרה, המדריך אמר שהדיאלוג הכי קשה הוא כזה שמעביר לקח
מהחיים או דברי-חכמה. אז הוא נתן לנו תרגיל להגשה בעל-פה עד
לשבוע הבא."

"תרגיל? איזה תרגיל?" שאלתי.

"דוגמא מהחיים האישיים שלנו לדיאלוג שמעביר לקח מהחיים או דבר
חכמה," אמרה. ואז הפרצוף שלה נהיה קצת עקום. "אבל עד עכשיו לא
עלה לי לראש שום דו-שיח כזה שהיה לי עם מישהו."

היא הסתכלה עלי בעיניים קטנות. ואז שאלה אותי בקול מקווה: "היה
לך איזה דו-ש... דיבור של חכמה עם מישהו בזמן האחרון?"

"בטח," אמרתי לה.

"באמת? עם מי?"

"שבוע שעבר עם צדוק."

"איזה צדוק? זה עם הבותקה של התבלינים והפירות היבשים בשוק?"

עשיתי כן עם הראש.

"היה לך דיבור של חכמה עם צדוק מהתבלינים?" שאלה עוד הפעם עם
קול לא מאמין.

עשיתי כן עם הראש.

"את זוכרת שהלכתי שבוע שעבר לשוק, נכון? אז אני נכנס לבותקה של
צדוק ופתאום רואה שיש לו מנורה תלויה עם שני חוטים של חשמל מעל
הראש. אז שאלתי אותו: צדוק, מה זה המנורה הזאת עליך פתאום?"

"כשהשמש הולכת מאחורה, נהיה קצת חושך," אמר לי צדוק. "אז צריך
שיהיה אור, שאנשים יראו את הסחורה."

"וואלה, צודק!" אמרתי לצדוק.

"אבל צדוק, יוצאים שם ניצנוצות מהחוטים, אתה לא פוחד
מהתחשמלות?"

צדוק הסתכל עלי כאילו הייתי איזה אהבל מהסרטים.

"תסתכל פה," אמר לי והצביע על הנעליים שלו.

"נעלי עבודה?"

"לא סתם נעלי עבודה," אמר לי צדוק. "אלה נגד חשמל!"

"באמת?" אמרתי בנדהמות.

"כן," אמר צדוק. "וגם נגד אש!"

"נגד אש?"

"כן," אמר צדוק. "אם יהיה אש, אני כולי יישרף! אבל
הנעליים..."

"וואלה," צחקתי. "אז תילך לעולם הבא בלי נעליים?!"

"נילך, נילך," צחק גם צדוק. "למה ציון מהאבטיחים לא הלך? הלך!
מסעוד מהעגבניות לא הלך?"

"וואלה צודק!" אמרתי לצדוק.

קניתי ממנו שקדים, קצת קינמון וצימוקים והלכתי.

דינה הסתכלה עלי בשקטות.

"זה הדיבור של החכמה?"

"כן," אמרתי לה. "זה לא חשוב מה הולך. חשוב מה נשאר!"

"אבטיחים ועגבניות?!"

"לא רק. כל אחד משאיר משהו אחר. כשאת תיגמרי ותילכי את בטח
תשאירי את המחזאויות שלך."

היא שתקה לרגע.

"אה," אמרה בסוף. "טוב, אולי יש בזה משהו..."

נדנדתי בראש.

"באמת חברים חכמים יש לך."

"בטח, צדוק אלוף בחכמות! והוא אפילו לא יודע את זה! אם תקחי
אותו איתך לקורס תוכלי לקרוא לו... חכמולוג בדיאולוג!" צחקתי.

"בהחלט אפשרות..." אמרה דינה.

"אתה יודע, פתאום נזכרתי שנשארו לנו רק כמה בטטות, תפוח
ולימון. אולי כדאי שגם אני אלך מחר לשוק כי כבר כמעט ולא נשאר
לנו כלום..."

"כן, גם אני נזכרתי בזה בפתאומיות." אמרתי.

"אולי כדאי ששנינו נלך."

"וואלה צודקת." אמרתי לה.

"נקווה שלא נתחשמל אצל צדוק." היא צחקה.

"נילך עם נעלי עבודה," אמרתי לה.