באחד מסופי השבוע האלה אני אמות
זו לא תהיה התאבדות, אלא רצח.

אתן הרגתם אותי
אתן רצחתם אותי
אתן רמסתם אותי
ועכשיו תהיה לי שוב הזדמנות להיות ילד,

לאסוף את אח שלי מהגן.
להכין לנו אוכל.
לנקות.
להשכיב אותו לישון.
ולהרגיש מבוהל בלי דעת
אחוז אימה מהדפיקה בדלת
זר כי יבוא יבין הכול
יקרע את המסכה הזו מעל פנינו. קץ

ההתחזות מאיים וקוסם כאחת מנשותיי.

טור ארוך של מתלוננות מקדים אותה.
הן רוצות גבר בוגר, חזק, עצמאי
שחווית האני שלהן תהיה כמו
הכיף שיש לי בין הרגליים.

הוא מזיין כמו אלוהים, הן אומרות, בעיקר
המלאכיות מביניהן. אף
פעם לא הייתי עם מישהו כזה, אף
פעם לא גמרתי כל כך חזק, בצחקוק
הן מודות שזה מוזר כמה שאני
אוהב לינוק להן מהשדיים

לפני מותי אני רוצה להתוודות:
בשם האב, הבן ואחיו הקטן.
בפנייך אימא.
אולי תתגלי בפניהן, בתפילה נואשת לשלום הגבר שהן מזיינות?
אני עוצם עיניים ומדמיין שהן מבינות