הקדמה קצרה

"שדות, גלים, אהבה ומטרנה" הינה פרודיה בהשראת "הבלוג של מיכאל
מרגליות" שנכתבה בלהט הרגע ותוך שלהוב יצרים שלי, לאחר ביצוע
הקורס "שדות אלקטרומגנטיים" (זה לא תורת השדות הקוונטית למי
שתהה). לאחר סימסטר מפרך בו התחרפנתי לא מעט, ולאחר שיחת
ווטסאפ עם גיא עלה בי הרעיון להכניס קצת למרצה הטרול מהקורס
הנ"ל. אז ביליתי את השבוע האחרון של חופשת הסימסטר בכתיבת קטע
דימיוני אודות מרצה זה, בהתבסס על מידע אישי שהוא "זרק" לנו
בשיעוריו.

עוד בוקר אבוד

יום ראשון לפנות בוקר. אני נם לי את שנת הלילה שעוד נותרה לי,
חולם על ימים טובים יותר בהם עוד לא הייתי נשוי, ימים בהם
ילדים היו רק חלום. אח! אלו היו החיים הטובים. פתאום, באמצע
החלום אני שומע רעש הדומה לבכי תמרורים. זה אינו חלום! אני
מתעורר ומביט בשעון. השעה 5 לפנות בוקר והבכי הוא קולה של
זאטוטתי הקטנה פרח. אני שומע קול נוסף, אך זה אינו בכי אלא
צרחה. זוהי צעקתה של אישתי דיקלה עליי שאני לא עושה כלום בקשר
לזה:
-"נו יאיר תעשה משהו!!!".
בגלל שאין לי כוח לריב עם אישתי (כי כמה כבר גבר יכול לריב עם
אישתו?), אני ניגש לאחת המגרות בבית, מוציא מטרנה ומכין לפרח
לשתות. פרח שותה בהנאה כמו איזה אלכוהוליסט שיכור. אך לפתע,
אחת הטיפות עוברת בין שתי אצבעותי בעודי מחזיק בבקבוק. אני
מבחין בתופעה, שתי אצבעותיי ביחד עם הבקבוק יוצרים לולאה
סגורה, וטיפות המטרנה שנוזלות גורמות לשטף דרכה. אולי זו השעה,
אך אני חש בזרם הזורם בלולאה, דרך אצבעותיי, שנוצר לפי חוק
פרדיי מהשינוי בשטף דרך הלולאה. אני גם חש במשהו נוסף דרך
אצבעותיי,  זהו משהו אנלוגי לשדה חשמלי וכיוון שאצבעותיי אינן
מוליך מושלם, הוא אינו אפס!!! פתאום אני מקיץ מההזייה ומבין
שפרח חזרה לישון. פיו, איזו הקלה! (אני אומר בצורה קלישאתית
להחריד). אבל הצרות לא ניגמרו. כעת, דיקלה דורשת (אפילו לא
מבקשת) שאסיע את צליל לגן. גם כן, החיים הטובים. טוב, שמתי את
צליל בגן, עכשיו רק נותר לחזור הבייתה, לאכול ארוחת בוקר ו...

אני שם לב שהשעה כעת רבע לשבע ואני מאחר לרכבת!!!
אני חוזר לרכב, ודופק טיסה לרכבת.
כשאני מגיע לתחנה, אני שם לב שהרכבת מאחרת ויש לי חמש דקות
ספייר (טיפוסי לרכבת ישראל).
זהו, הרכבת הגיעה לתחנה.
והנה חלף לו עוד בוקר אבוד.

הכל על כיפאק

טוב, הגיע הזמן ללמד.
אני מתחיל באיזשהו חירטוט קלאסי על דרישות הקורס וכל זה, וטיפה
מפחיד את הסטודנטים שבסוף יהיו 40 אחוז ניכשלים וממוצע 60, ואז
אצטרך לתת איזה פקטור שיאזן את הכל (כי ככה זה הנדסה, הכל
פקטורים בסוף). הקהל מביט בי מבולבל, לא יודע איך לעכל את זה
אני מניח. טוב, ככה זה סטודנטים, אתה אומר להם משהו, והם
מפרשים זאת כראות עיניהם. אני מתחיל במעין מבוא מתמטי שנמשך 3
שעות... וכבר איבדתי 20% מהסטודנטים. אך אל דאגה, אליהם במהלך
הסימסטר יצטרפו עוד 60%. בסוף השיעור הראשון אני מכריז על
שיעור השלמה, סתם בשביל הקטע. מבטים ממורמרים עולים בקהל
הסטודנטים, חלקם מודיעים לחבריהם לספסל הלימודים שהם לא
מתכוונים אפילו לבוא וחלקם לא התכוונו לבוא בכל מקרה. טוב, נו,
כמו שמהנדסי חשמל אומרים: מה שנותק הוא שיתנתק ומה שקוצר הוא
שיתקצר ואין כל חדש תחת השמש (או במקרה של הקורס, גל
אלקטרומגנטי, כי זה מה שבתכלס זה אור).
בשיעור ההשלמה, כדי קצת לעורר את הרוחות, אני מכריז על אתגרון
ב-2 דקות תמורת בונוס של 5 נקודות לציון. כל הסטודנטים המומים
מההצעה, ונבוכים. רק סטודנט אחד ניגש לאתגר, עוד איזה עתודאי
חנון שבחר בתואר הנ"ל (טוב, על מי אני עובד, גם אני הייתי
כזה). בתום הזמן אני מתבונן במה שהוא רשם. אמנם, זה נכון, אבל
זאת לא הדרך שאני רציתי.
טוב, פסדר, הוא עמד באתגר, ובניגוד לפוליטיקאים, אני מקיים
הבטחות.
עוד שיעור עובר ועוד שיעור בא, ואני מתחיל לאבד את זה. כן, לא
רק סטודנטים חווים שביזות בשנה זו של התואר. אני מתחיל לכתוב
איזושהי משוואה, משהו בקשר לשדה מעורר וכעת אני חייב לכתוב
הסבר, אחרת הם לא יבינו (וגם אם יבינו, הם ישכחו את זה,
וכשיסתכלו במחברת, הם לא יבינו). אך במקום זאת, אני מצביע על
המשוואה ואומר:
-"הנה, זה אבא... והשדה זאת פרח שמעירה את אבא ב-5 לפנות
בוקר!"
כן, אני חייב להודות שהחיים שלי ניהיו יותר קשים מאז שפרח
נולדה, ולמרות הכל, פרח על הכיפאק. טוב, גם צליל על הכיפאק,
כולם על הכיפאק.

להשלים עם ההשלמות

עוד שיעור מתחיל לו. אני רושם משוואות על הלוח שהיו בשיעור
שעבר ואומר: "כמו שאתם ודאי זוכרים..." (לא באמת, אני לא מצפה
מהסטודנטים לזכור משהו).
-"פיתחנו את המשוואה..." (תכלס אני פיתחתי, אתם סתם ישבתם ולא
עשיתם שום דבר).
-"וקיבלנו, אחרי עבודה קשה ומתישה..." (ידעתי הכל מראש, אני
בעיקר עייף מהכתיבה של זה)
פתאום אחד הסטודנטים מבקש רשות לדבר ולשאול שאלה. אני מעיף
מבט, ומשהו בסטודנט נראה לי מוכר. זה אותו עתודאי חנון מאחד
השיעורים הקודמים שסחט אותי לטובת 5 נקודות לציון!!! רגע אחד,
אני רואה כפול?! יש שניים כאלו, יושבים האחד ליד השני.
העתודאים מספרים כי הם תאומים זהים (בטח הם גם מחליפים מבחנים
או משהו. אתם יודעים, תאומים זהים וכל זה...). זה הזכיר לי
איזה מקרה על שני מרצים תאומים זהים, האחד מהעברית והאחד מבר
אילן שכאשר ביקרתי באוניברסיטה השנייה, פגשתי באחד מהם
והופתעתי מזה שהוא מלמד בשתי אוניברסיטאות בו זמנית (נוגד איזה
עיקרון של תורת היחסות נראה לי). בהפסקה אני מקבל הודעה לנייד
שעליי לטוס לחו"ל לאיזה כנס של מהנדסים, מה שאומר שאיאלץ לעשות
עוד שיעור השלמה. אני שולח את ההודעה למזכירות שתקבע את התאריך
להשלמה באותו יום שאני מלמד בדרך כלל בשעות הערב (אף סטודנט לא
מת ממנת יתר של משוואות מקסוואל). בסוף השיעור אני מזהיר את
הסטודנטים שבשבוע הבא אני לא אהיה (בטח הם שמחים, הכפויי טובה
הללו) ובהמשך ייקבע להם שיעור השלמה (לא ממש מזיז להם לדחיינים
האלה).
טוב, המזכירות אישרה. עוברים שבועיים ואני מוכן ליום הגדול, 6
שעות שדות אלקטרומגנטיים!
רגע, מה?
אני מסתכל בטלפון ומקבל הודעה שלסטודנטים נודע על שיעור ההשלמה
רק עכשיו, ואני צריך לדחות הכל בשבוע! (כנראה לא משלמים מספיק
למזכירות). טוב, נו, שבוע הבא...
יאללה, 6 שעות שדות אלקטרומגנטיים ברבאק! (ועכשיו באמת, כן?)
אני מתחיל את השעה הראשונה, כמו מכונה משומנת, דוחף משוואות על
גבי משוואות, לא עוצר לרגע (חוץ מלשאלות מציקות של הסטודנטים
האלה) ופתאום, קול בוקע מהקהל. איזה סטודנט ממושקף כפוף כזה
אומר: "סליחה, נראלי שעברה שעה". (שילך לעזאזל, מפריע לי באמצע
השוונג, נו באמת!). אני עוצר לרגע ומתחיל לספר להם על אישתי.
היא אומרת שהיא הולכת לקניות לשעה, אבל אני מחכה כבר 5 שעות!!!
טוב, אז הפסקה. בשעה השנייה אני שוב בשוונג, היום אני אסיים את
זה, לא יעזור! פתאום, אני נזכר באיזה משהו שחבר שלי אמר לי
פעם, זה לא בורח לי מהראש ואני חייב לדבר על זה, אין מה לעשות.
אני וחבר שלי למדנו הנדסת חשמל פעם יחד, היום הוא עובד באיזו
משרה תיכנותית בהייטק. עוד בתואר הראשון הוא כבר האמין שעליו
לעסוק בתיכנות, ושלא יצא כלום מפיזיקה. אך אני לא כזה, אני
נשארתי עם הפיזיקה ואני מאמין שכל מהנדס חשמל צריך לעשות משהו
פיזיקלי. אותו חבר צחק לי בפרצוף, ואמר שכשהוא יעשה בוחטות
בהייטק, אני עוד אשאר באקדמיה ממורמר. והכי גרוע זה שהוא צדק.
טוב, זה לא שיש לי בעיה עם מתכנתים, זה לא בסדר פשוט... זה לא
בסדר שהם מרוויחים בוחטות בזמן שאנשי פיזיקה עוסקים במהות
היקום ועדיין מרוויחים משכורת של מורה בתיכון. והנה זה שוב
קורה, אותו סטודנט מזכיר לי שעליי לשחרר להפסקה. אני מתבונן
בשעון שלי ומגלה שהוא הוליך אותי שולל. הסטודנט מתנצל: "סליחה
המורה, אהה, המרצה". את האמת אני מעדיף באמת שפונים אליי
כהמורה, זה מרגיש לי יותר אישי כזה. בשעה השלישית, אני מרגיש
שעליי לרוץ ושצריך לסיים את החומר, אך אותו סטודנט מזכיר לי
שיש היום עוד 3 שעות ואין מה למהר. חוצפן! אבל צודק (אוי, מה
עוללתי?!).
טוב, סוף היום הגיע והולכים הבייתה.
סתם, יש שיעור השלמה אם כבר שכחתם...
הסטודנטים כבר שבוזים, כולם בנתק. גם אני שבוז, אבל זה לא
משנה, צריך להשלים. כמו שאני אומר לאישתי, יותר כיף איתי בשעות
האלו של היום (כן, זה מה שאני אומר לה כשאני רוצה שהיא תבוא
איתי מאוחר למיטה...). יאללה, בואו נסיים הכל ברצף. באופן לא
מאוד מפתיע, אותו סטודנט שמזכיר לי כל הזמן שיש הפסקה עשה זאת
שוב (נראה שהוא ממש עובד בזה), אבל זין! אני ממשיך ויהי מה!
אני עושה משא ומתן חד צדדי עם הסטודנטים, לא נעשה הפסקה ונסיים
רבע שעה מוקדם יותר (זו עיסקה חד צדדית, אין להם באמת סיי
בעניין). טוב, אני ממשיך ואני רואה שלאט לאט אנשים עוזבים את
האולם. אני פונה לאחד העוזבים שאומר שהוא הולך לרכבת.
"לאן אתה נוסע?"
"דרומה" הוא אומר
"על הכיפאק, גם אני" אולי אצליח עוד לסדר לי איזה טרמפ.
"האמת, נראה לי אסע צפונה" הוא אומר.
לעזאזל! הלך הטרמפ. נראה שבכל זאת אקח אוטובוס הבייתה. רק
מקווה שצליל ופרח ישנות, אולי יצא משהו טוב מההשלמה לפחות.

ח' נרות והלכה כבית הילל

זהו זה, עוד כמה ימים חנוכה. בדרך כלל הייתי שמח, אבל אני
נשוי. נשוי פלוס ליתר דיוק, מה שאומר שדיקלה תלחץ עליי לראות
את ההצגה של צליל בגן בה היא תשחק נר חנוכה (יותר כמו נר
נשמה).
נראה גם שלאוניברסיטה יש תוכניות לחג. בדרך כלל כל מוסד שמכבד
את עצמו מוציא לחופש חנוכה, אך לצערי לאוניברסיטת תל אביב אין
כבוד ועליי ללמד את הסטודנטים האומללים בחג. אני בא לגן לראות
את ההצגה. כמו כל הצגה זה מתחיל באיזה חירטוט להורים ותודה על
זה שהם באו (כאילו שהייתה לי בררה). אחרי זה, איזה ילד כאפות
כזה בא לבמה כשמולבש עליו זקן (וואו, ממש השקיעו בדמות של
מתתיהו הזקן...) ועוד ילד עם פטיש עולה יחד איתו (יהודה המכבי
למי שתהה...). איתם מגיע עוד איזה ילד עם טוגה שעליה רשום
בבולד: "אנטיוכוס" (יותר ברור מזה יש לכם?). עכשיו יהודה המכבי
נותן בראש זבטה עם הפטיש (שאגב לא הוציאו עליו אגורה שחוקה
וסתם לקחו פטיש מיום העצמאות) לאנטיוכוס ואנטיוכוס מת (לא
המשחק הכי אמין, אבל אין מה לעשות).
והנה, הרגע אליו כולנו חיכינו (יותר נכון דיקלה חיכתה, לכולנו
סתם מתחשק כבר לחזור הבייתה), צליל עולה על הבמה עם הכתר נר
הזה של ילדים על הראש. והנה הגענו לסוף (תודה לאל), הגננת
קוראת בקול לילדים לשיר את מעוז צור ישועתי, הילדים שרים
(לפחות 50% מהמילים הם שרים נכון, בשאר הם דיי חירטטו. טוב,
יאללה ניתן להם פקטור 10 שיעברו). והנה זה סוף סוף קורה,
חוזרים הבייתה, נר ראשון של חנוכה.
איזה חרא! פשוט חרא של עולם! לא מספיק שעכשיו גם פרח בבית, גם
צליל וגם דיקלה כל היום בבית! ויותר גרוע, אני עכשיו נאלץ
ללמד. אני מגיע להרצאה ומתחיל לכתוב (כי אני לא מרצה חרטבונה
שעובד עם מצגות, קצת כבוד לסטודנטים, כן?). היום נסיים סוף סוף
את הפוטנציאל הוקטורי, רק עוד מאמץ קטן! פתאום איזה סטודנט
שואל: "למה סימנו את הפוטנציאל הוקטורי באות A?" אני תוהה לרגע
ומשיב לו שאין באמת סיבה. זה כמו ששדה מגנטי סומן באות B כפי
שהוא מופיע במשוואות מקסוואל, כפי שמקסוואל הגיש לאקדמיה
המלכותית למדעים ב1864.
"אבל שדה מגנטי סימנו ב-H לפי מה שמקסוואל עשה" הוא אומר.
"אי אפשר באמת לדעת, אלא אם כן באמת היית שם ב-1864", אני אומר
לו (יופי, עוד אחד שחושב את עצמו).
אני כותב עוד משוואות על הלוח, ועם כל משוואה אני חש בעוד
תיסכול. הגעתי למצב שאני מעדיף את הסטודנטים המציקים האלה על
לחזור הבייתה לזאטוטות שלי ולדיקלה.
דיי, אין לי כוח לזה!
אני שואל:
"למי כאן יש ילדים?" אף אחד לא מרים את ידו.
"מי כאן נשוי?".עדיין אין תגובה.
זהו, זה הרגע שאתה מבין שאתה לבד בצרה, אין מי שיבין אותך
יותר.
אני ממשיך לרשום על הלוח, מרגיש אומלל יותר מתמיד. בשיא
האומללות אני נזכר במשמעות האמיתית של חג החנוכה. אני בא לסמן
את המשוואה האחרונה שלי באיזו כוכבית, אך במקום זאת אני מצייר
חנוכייה (כפי שנאמר: "לכבוד החנוכה").
איזה סטודנט חוכמולוג בא ושואל: "גם מקסוואל סימן את זה
בחנוכייה?".
אני עונה לו: "אין לי מושג, תשאל אותו (מצביע על הסטודנט ששאל
לגבי A), הוא הרי היה שם ב-1864".
אבל זה לא נגמר כאן. אני שואל את הסטודנטים אם הם יודעים מה
מקור השם "חנוכה". הם עונים: "חנו בכ"ה" (זאת התשובה
הטיפוסית). אך אני בא ומספר להם על בית הלל ובית שמאי. בין בית
שמאי ובית הילל היה סיכסוך. הם רבו על אחד הדברים היותר
מהותיים הנוגעים לנרות החנוכה, דבר שבלעדיו לאנושות אין עוד
תקווה!
סדר הדלקת הנרות!
בעוד שבית הילל קבע כי בכל יום מוסיפים נר למספר הנרות
המודלקים, בית שמאי המחמיר האמין כי הדרך הנכונה לממש את מצוות
היהדות היא בהדלקה של נר אחד פחות בכל פעם. אך ידו של בית הילל
הייתה על העליונה, וחל איסור מחפיר (הנענש ישלם קנס בגודל של
כ-42 זוזים עיבריים חדשים, או בקיצור זע"ח), על הדלקת נרות
בשיטה של נר אחד פחות בכל פעם. ולחג קראו מאז חנוכה כיוון שזה
"ח' נרות והלכה כבית הילל".
כך אני מסיים את השיעור. כל הסטודנטים יוצאים (בטח הלכו להשמין
מעוד סופגניות שהביא הוועד), ונראה שכאן זה נגמר.
אך לדבר שיקרה בהמשך, לא ציפיתי...




כשהאסקימו כבר הפשיר ונותר רק מיץ לימון
(החלק הנ"ל והחלק הבא אינם מנקודת מבטו של המרצה יאיר, אלא מזו
של רני, אחד הסטודנטים המוזכרים)

אחרי שנה שלא ניפגשנו, בה קרעתי את עצמי בתואר הקשה, ניפגשתי
עם חבר שלי.
כמו כל מפגש, זה התחיל במעין סמול טוק של "מה קורה?" "מה
המרגש?" וכו'. אבל זין, בואו ניכנס לעניין! בוא נדבר על מה שכל
אחד עבר בשנה המחרידה ההיא.
אני מתחיל:
חבר שלי, דורון שידך לי בחורה אחת דרך ווטסאפ.
הוא כתב: "דרוש שידוך לחבר משקפופר גבוה ועם המון יכולת
לאהוב".
התשובה שקיבלתי הייתה של קונספירציות על זה שכדור הארץ שטוח,
ואני והוא הנחנו שזה כבר לא ילך.
יום אחרי דורון מזיין לי את השכל על זה שהוא רוצה להיפגש איתי.
בסוף אני נכנע וקבענו שעה להיפגש, אבל יוצא שבגלל איזו שטות
מטומטמת התעכבתי ואיחרתי בשעה (מסתבר שהשעון שלי כוון לשעון
קיץ, אבל בגלל שחם בישראל גם בחורף, אני לא מבין את הטעם
לשנות). דורון פותח לי את ההודעה בווטסאפ שהוא קיבל ואומר
שמישהי מעוניינת ורוצה תמונה.
בשלב זה אני בשוק, זה אשכרה עבד!!!
אני בוחר תמונה שלי עושה מלאכים בדשא (שצולמה במהלך משחק "אמת
או חובה"), שולח לדורון את התמונה וכותב לו להתנצל מראש שאני
לא פוטוגני. כעבור דקה דורון שולח סקרינשוט שהיא אומרת שאני
פוטוגני רצח!! (מה שהופך אותה לבן אדם הראשון בעולם שאומר שאני
פוטוגני).
דורון עונה לה שזה נכון (מה שהופך אותו לבן אדם השני בעולם
שאומר שאני פוטוגני).
אחרי זה היא אמרה שהיא מתלבטת ושהיא תחשוב על זה ואז בערב היא
אמרה שהיא רוצה להקים קבוצת ווטסאפ איתי ועם דורון. דיברנו אני
והיא בכמה ימים שעברו, ובמהלך התקופה דורון יזם מסיבה גדולה עם
כל האנשים בקבוצת ווטסאפ של השידוך והזמין גם אותה ואותי.
בגלל שאני לא הייתי כל כך בטוח שזה ילך, וכדי לא להישאר לבד,
הזמנתי את חבר שלי יהלי (יש לציין גם שדורון הזמין את ידידה
שלו בר, אז לא יצאתי עד כדי כך נואש).
כשהגעתי, המשודכת (אותה אחת מהווטסאפ), הייתה דבוקה לחברות שלה
ולא נתנה לי הזדמנות לגשת אליה. רק כעבור שעה וחצי כשהייתה לי
ההזדמנות לגשת, הבנתי שיש לה פיוז קצר ואם לא אמשוך את צומת
ליבה, היא תלך. במשך כ-10 דקות סיפרתי לה את הסיפורים הכי
טובים שלי (בין השאר על יאיר רדד, המרצה שלי לשדות שעובר קשיים
בזוגיות וכל השיט הזה של "תורת הדייטים השלמה" שהמצאתי כתירוץ
לזה שאני רווק).
אבל כמו שציפיתי!
ברגע שהייתה הפוגה בסיפורים, היא הלכה ונימשכה ל"אטרקציות".
בסוף הערב נישארנו אני, דורון ויהלי.  דורון ניגש אליי ואמר
שהוא מצטער ושאני נחמד, אבל אני לא הטיפוס שלה. התשובה שלי
הייתה: no shit (ניסיתי לצאת קול, אבל אני אומלל מבפנים. שברו
לי את הלב!). אבל אז, דורון הסתובב ליהלי ואמר לו שהיא אמרה
שהוא כן הטיפוס שלה.  
היינו כולנו בשוק, צחקנו ואז דורון אמר שהמשודכת שאלה אותו כל
מני שאלות על בר. לדוגמה, האם הם יוצאים? והאם היא בי
סקסואלית? תוך כדי שהוא מספר על זה, הוא מקבל הודעה. בהודעה
המשודכת מבקשת ממנו לשדך לה את בר. יהלי אז אומר לדורון: "נו,
אז תשדך לה אותה". ואז אני אומר לו, אל תשדך ביניהן!
ואז דורון אומר שכמובן הוא לא ישדך ביניהן . אני עונה לו:
"תקשיב, אל תשדך ביניהן, היא מטורללת לגמריי!"
דורון עונה לי: "לא אתה לא מבין, יש לי קראש על בר!"
אז אני שואל אותו:
דורון
What the fuck!
נוצר פה מחומש אהבה?! (או פנטגרם, נראה לי זה מהשטן כל העניין
הזה).
דורון עונה לי: "טוב, נראה שכן".
אני מסיים את הסיפור וחברי מתרשם.
הוא מספר לי את הסיפור שלו, על איך הם ניצחו במחנה שהוא השתתף
בו, בתחרות איסוף הבקבוקים המסורתית, על זה שלימדו אותו לאונן
(בסוף כל גבר צריך לדעת הרי...) ועל איך שהוא הצליח להיות "ראש
קטן" למרות כל הסיכויים והמטלות (כי כפי שנאמר, "ליהיות ראש
קטן עוד לא פגע באף אחד").
כעת,שנינו בוהים אחד בשני, מהרהרים טיפה, ומבינים שלשנינו נמאס
כבר ליהיות רווקים. ובשפל חיי המין, הסקס והבחורות, נותרת רק
תחושת הבדידות המרה אשר ממשיכה אותנו לרדוף.

הדרואיד הלוהט

טוב, נראה שאין לי יותר מדיי ברירות, צריך למצוא זוגיות. חבר
שלי ממליץ לי על מעין בר מפוקפק בתל אביב בשם: "הפונדק של
סאורון" (לאנשים שם יש קטע עם שר הטבעות כנראה...). אני נכנס
בדלת ומתיישב. כל המלצרים והברמנים מסביב מחופשים לדמויות
פנטזיה שונות ומשונות: אלפים, גמדים, טרולים, אורקים, כולם שם.
אבל מה שהכי חשוב, הדבר שלשמו הגעתי:
יש ים...
לא!
אוקיינוס...
כן!
יש אוקיינוס של כוסיות!
אני מנסה למצוא בחורה אחת להתחיל איתה, אבל זה קשה כשכולן בערך
כוסיות רצח!
אני קולט שם פיתאום איזו אחת ובא לפלרטט איתה. היא ישר מזמינה
אותי לאיזה משחק קלפים כזה (נראה לי אני מכיר אותו...). בתכלס
נראה שלה ולי יש את אותם הקלפים, אבל פיתאום היא מנסה לעשות
איזה מהלך ואומרת שיש לה קלפים מיוחדים. היא שולפת משהו מהתיק
שלה, מצביעה על זה ואומרת: "קבל את העוצמה של הקלף הסופר דופר
בלתי מנוצח שלי!". אני מביט במה שהיא הוציאה ומגלה שזה בכלל
אננס. לאחר מכן, בגלל שהיא הבינה שלא השתכנעתי, היא ממשיכה
לשלוף פירות מהתיק ולהכריז שיש לה עכשיו כוח על אינסופי ושהיא
שליטת היקום התלת פאזי! (כי כמו בחברת החשמל, 2 פאזות אף פעם
לא יספיקו). תכלס, כבר ירד לי ממנה, אז אני נפרד והולך לדרכי.

אין, נראלי כל הבחורות במקום הזה או שיכורות או שרוטות
במוח...
אני מנסה לחפש עוד אחת, אבל אני קולט חבורה של כמה שוות רצח
מתגודדות סביב איזה גבר בברדס וגלימה. אני שואל את אחד המלצרים
לגביו והוא עונה לי שזהו "הדרואיד הלוהט". הדרואיד הלוהט בא
לבר בכל שני וחמישי לדפוק 2 כוסות בירה מאלט סטאר ליטר וחצי
(שזה גם 6 כוסות בירה מאלט סטאר חצי ליטר, אבל מספיק עם
מתמטיקה, באנו הרי לדבר על בחורות...) ואז הוא מפלרטט עד בערך
4 לפנות בוקר עם בחורות, אך אף פעם לא יוצא עם אף אחת! אני
חייב להודות שזה טיפה חשוד בהתחשב במוניטין של הבן אדם, אבל נו
טוב מי אני שאגיד לו עם מי לצאת. עכשיו עולה לי רעיון, אגש אל
הדרואיד הלוהט ואבקש ממנו עצות לאיך להשיג בחורות!
אני ניגש אל הדרואיד, טופח לו על הגב, כדי שיפנה אליי, ואני לא
מאמין...
הדרואיד...
הוא...
ד"ר...
פאקינג...
רדד!!!!!!!!
כן, מסתבר שהמרצה שלי באוניברסיטה הוא הדרואיד הלוהט!
יאיר מזהה אותי, גם הוא המום מהפגישה ואז הוא שואל אותי:
"תגיד, אה... מה השעה?"
יופי, לא מספיק שגם בהרצאות שלו אני זה שאחראי לבדוק מה השעה,
אלא גם עכשיו?!
אני אומר לו את השעה.
אחרי זה הוא אומר לי: "נו, באת להכיר בחורות אה? טוב, שתדע שזה
אחלה מקום לזה, ככה אני ודיקלה הכרנו".
אמנם טיפה נבוך, אני מנצל את הפגישה ושואל: "תגיד, יש מצב אתה
מסדר לי מישהי להערב?"
יאיר עונה: "אה... קח את זאת, רק תחזיר אותה בלי שריטות, כן?"
(אם כבר מדברים על החפצת נשים...)
אני מהנהן, ויוצא מהמקום עם הבחורה.
באנה, הלילה היה אדיר ממש!
אבל נראה-לי שיאיר היה שיכור, טוב נו, כנראה נדבר על זה
באוניברסיטה...

רגע לפני המבחן
(חלק זה הוא האחרון והוא מחזיר את יאיר כמספרו של הסיפור)

שוב אני קם ב-5 לפנות בוקר אך עייף מתמיד. תחושת ההאנגאובר
מאתמול עוד קיימת. דיקלה שוב צועקת עליי להכין לפרח מטרנה
לשתות ואני, בכוחות שעוד נותרו לי מאתמול זוחל למטבח להכין.
דיקלה שמה לב אליי ואומרת: "שוב הלכת לפונדק הזה? תגיד לי, מה
אתה, ילד?" אני חייב להודות שאני מתגעגע לימים הטובים שאני
ודיקלה בילינו במועדונים ובברים יחד. לאחרונה אני חוזר למקום
שבו הכרנו, הפונדק של סאורון (אגב, שם ממש על הכיפאק), רק כדי
לטעום עוד מרגעי ההוללות הנשכחים.  אבל עכשיו כשאני חושב על
זה, משהו בלילה האחרון באמת היה לא כשורה, אבל אני לא מצליח
להיזכר מה.
טוב, הגעתי לאוניברסיטה.
שתי הרצאות לפני תום הסימסטר והסטודנטים כבר מריחים את הסוף.
זהו, עוד מעט המבחן. פתאום, רעש של טלפון של אחד הסטודנטים
מתנגן ברקע. אני והסטודנטים הממומים (בואו נראה מה אעשה לברנש
הזה...).
העליתי הצעה: "אני אערוך מבחן רגיל לשאר הסטודנטים ומבחן מיוחד
בשבילך". פתאום אחד הסטודנטים בא ואומר: "יש באמת אפשרות לערוך
מבחן בעל פה, אבל צריך אישורים מיוחדים של המזכירות". אני
אומר: "אל דאגה, אני אצליח להשיג את האישורים". סטודנט אחר
אומר לי: "זה גם כפוף לוועדת הוראה" (חתיכת בירוקרטיה
האוניברסיטה הזאת). טוב, לי כבר נשבר, נוותר לו, אבל רק הפעם.
אם כבר מדברים על המבחן, אני מנסה לשכנע את הסטודנטים שאני
חנון ורחום, ואת השאלות הקשות דווקא דופקים המתרגלים. כן, זה
הרי ידוע שהמתרגלים תמיד חושבים על איך הופכים שאלות ליותר
קשות. הם רוצים להוכיח לנו המרצים את יכולת הסיבוך והתיחכום
המופלאה שלהם ולגרום לנו לתמוך בהם כלכלית במלגות מחקר!
בסוף השיעור אני מכריז ששיעור הבא תהיה הרצאת אורח (וכדאי גם
שיקשיבו לה, כי זה עשוי להיכנס למבחן...). לפתע, ניגש אליי
אותו אחד שהזכיר לי לגבי השעה, אותו סטודנט כפוף וממושקף.
ולרגע אני מצליח להיזכר במשהו.
הסטודנט ואני בוהים אחד בשני הממומים. הוא אומר לי תודה על
אתמול ושהיה לו הלילה הכי טוב אי פעם. לי כמובן יש רק חצי מושג
על מה הוא מדבר. ואז הוא מסביר לי שניפגשנו אתמול בפונדק של
סאורון בתל אביב ושכנראה הייתי שיכור (אח, אין על 2 כוסות בירה
מאלט סטאר ליטר וחצי). הוא אפילו שמע שאני הדרואיד הלוהט ועל
זה שיש לי קטע של לפלרטט עם בחורות (מה שעושים כשנשבר לך
מאישתך). בדרך כלל הייתי מרגיש נבוך מכל העניין. יכול להיות
שזה המצב העגום בבית, או חיי ההוראה האוניברסיטאים שגורמים
לזה, אך פתאום עולה בי חיוך, ואני מתחיל לצחוק. הסטודנט שמסתבר
ששמו הוא רני, צוחק יחד איתי, ולסיום אנחנו ניפרדים זה מזה
בחיבוק (סוף דיי קיצ'י, אה?).
אנשים יכולים לומר עליי שאני בן אדם מדוכא ועצוב, אדם שאין לו
כבר בשביל מה לחיות. אבל האמת, האמת היא שתמיד יש בשביל מה
לחיות, והמצב העגום הוא רק זמני. בסופו של דבר גם צליל ופרח
יגדלו, יהפכו לסטודנטיות, יעזבו את הבית ויקימו משפחה. גם הן
ילמדו להתמודד עם זה, ונראה שכשאתה חושב שאתה לבד בצרה, אתה לא
מודע לזה שיש עוד אחרים כמוך. כן, עוד אנשים כמוך שרק צריכים
תזכורת קטנה לזה שהם לא לבד.
את הדברים הללו אני אומר בזמן כתיבת המבחן (בו אני כותב שאלה
אחת קלה וכל מתרגל כותב אחת קשה). אני מנסה לחשוב על רעיון
לשאלה, אבל כל מה שעולה לי בראש כרגע זאת פרח. אני מהרהר
לעצמי, וחושב על מהות השם פרח. הרי פרח הוא רק עלי כותרת וצוף,
בלי הגבעול שלו הוא לא ישרוד. ואז זה מכה בי. את השאלה שאני
אכתוב, אני אכתוב על גבעול, גבעול של פרח!