מאמי, אני יודעת שאתה לא אוהב שאני קוראת לך ככה, והייתי אומרת
את זה רק כשהתפלק לי, כשלא שלטתי בעצמי, באמצע סקס או בתוך בכי
היסטרי.
אני יודעת שאתה לא מתחבר למוזיקה, ואני מתקשרת רק דרך שירים.
אני יודעת שחשבת שאתה לא יפה, אבל בשבילי, כשאהבתי אותך היית
כל כך יפה שזה כאב.
אני יודעת שהבנת שכואב לי, אבל הכי כאב לי לחשוב שלעולם לא תדע
עד כמה זה כואב.
אני מזכירה לעצמי שאתה לא יכול להיות הגבר שאני צריכה שתהיה,
ושאני לא יכולתי להשאר לצדך בזמן שאתה עוד נלחם בשדים שלך, כי
יש גבול לכוחות שאתה יכול לחלק ביני לבינם.
אני יודעת שאהבת אותי, אבל גם די בטוחה שלא אהבת מספיק, כי הלב
שלך היה עסוק בלקרוס כשהמשפחה שלך קרסה עליך.
אני יודעת שאהבתי אותך אבל לא אמרתי לך שהפסקתי לאהוב, ביום
שהבנתי שאם אני בהריון אני לא אספר לך, כי לא תוכל להיות האבא
שמגיע לילדים שלי.
אבל יש בי מקום אחד בלב, בנפש, שמקווה שיבוא יום, תופיע בפתח
הדלת, ותסביר לי, כמו שכבר עשית פעם אחת, שאתה אולי לא מי שאני
חושבת שאני רוצה, אבל אתה כן מי שאני צריכה.
אין עוד כמוך אנשים טובים. בדקתי. תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה
ולב כמו שלך יש רק אחד, והוא כבר לא נח אצלי ביד.
אני יודעת שהייתי צריכה לעזוב, זה היה הדבר הנכון והכי הוגן
כלפי שנינו. אבל זה לא אומר שאתה לא יכול לחזור. זה כנראה לא
יהיה בימים או אפילו השבועות הקרובים אבל מתישהו בעתיד הנראה
לעין, אני מקווה שתבוא, תשאיר את השדים בחוץ, ותכנס. ואולי יום
אחד תוכל להיות חזק גם בשבילי, בשביל שנינו, בשביל משפחה.