הוא נכנס, המקום עדיין שקט, רק הברמן ואולי שני זוגות יושבים
ליד הבר, הוא מסתכל סביבו ומחליט לשבת בקצה הרחוק. מזמין מנה
כפולה של וויסקי ומוציא את הטלפון שלו, מניח אותו על הבר
ומתחיל לקרוא. מוזיקה מתנגנת, לא רועשת מדי, מוזיקת רקע קלילה,
זה לא מפריע לו, הוא פשוט ממשיך לקרוא.

הוא מקבל את המשקה שלו, שותה מעט ומרים את מבטו, המקום לאט לאט
מתמלא. הוא חוזר לספר, זה סיפור שהוא קרא לפני הרבה שנים, עוד
כשהיה בתיכון. הוא מחפש לקבל את התחושה שהייתה לו אז, של פחד
מחריד מאכזריות העולם. והוא אכן מרגיש את זה, העולם עדיין
מפחיד עבורו.


המוזיקה קצת התגברה, אנשים מדברים בינם לבין עצמם, הוא לא
מצליח להבין מה הם אומרים, הוא לוקח עוד לגימה ומנסה לקרוא
שוב.  המילים זורמות על המסך, אבל הוא כמו ולא רואה אותם,
כאילו הוא בוהה בתמונה.

הוא רואה את עצמו, ילד, לבוש יפה,  נרגש, ערב יורד בחוץ, הוא
מתכונן לצאת, קיבל קצת דמי כיס מאמא שלו. הוא בחוץ, הולך במורד
הרחוב, לגמרי לבד, שמח, מפוחד, נרגש. הוא מוציא את המטבעות
מכיסו כדי לספור אותם, הולך בלי להביט בדרך ופתאום מועד על
מדרכה סדוקה. הוא נופל, המטבעות נזרקים לכביש, ידיו נחבלות
בניסיון לעצור את הנפילה. הוא נעמד לאט חזרה, מחפש את המטבעות,
אבל לא מוצא אותם, מסתכל על החתכים בידיו ופשוט עומד שם. לא
יודע לאן ללכת.

הוא שומע קולות, שתי נשים מתיישבות לידו, יש החלפת מבט מהירה,
הוא מרגיש מובך. מסיים את המשקה וחושב להזמין עוד אחד, אבל
מחליט שלא.  מוציא את הארנק שלו, מגשש בו, מוציא כמה מטבעות
ופשוט עוצר. הוא מביט במטבעות, מביט בידיו. לקח לו זמן להגיע
לכאן, אבל הוא הגיע.

הוא משלם, נעמד ועושה את דרכו בין ההמון אל תוך הלילה, הולך
במורד הרחוב, לבדו. אין לו מקום ללכת אליו.