הוא ראה סתם איזה סרט בטלוויזיה, ילד שנקטעו לו הרגליים, שוכב
במיטת בית חולים. אמא והחברה של הילד נכנסו לחדר, הן פשוט עמדו
שם, הביטו בילד, לא אמרו כלום. הוא הרגיש את המחנק בגרון, לא
מבין מה בדיוק קורה, העיניים שלו דומעות פתאום. הוא יושב בסלון
שלו, בדירה הקטנה והצפופה, אור דלוק במטבח, הסלון חצי חשוך,
אור טלוויזיה מרצד על פניו, והוא מנסה להחזיק את זה בפנים, אבל
זה פתאום יוצא החוצה. יבבה. רק קול של יבבה. רק קול של יבבה
בהתחלה, ואז הוא מניח לחלק מזה להשתחרר, עדיין מנסה להחזיק חלק
בפנים. והוא בוכה, רוכן קדימה, לא צופה יותר בטלוויזיה, ידו
מכסה את פניו, מנסה לנקות את הדמעות. החברה של הילד מחזיקה את
היד שלו, הילד מביט עליה בלי להגיד כלום. השפתיים שלו רועדות,
קול היבבות שלו נשמע כאילו הוא נחנק, עדיין מנסה לשמור את זה
בפנים.

לא בכיתי מגיל שש עשרה, מאז שאבא שלי אמר שאני לא חלק מהמשפחה,
שאני כלום בלעדיהם. למה אני בוכה עכשיו, אחרי כל הזמן הזה,
אחרי כל החרא שעברתי, למה אני מוותר עכשיו?

זה מתגבר עליו, הוא מתחבר בחזרה אל כל הכאב, כל הרחמים
העצמיים, כל ההזדמנויות שהוחמצו, כל שברון הלב, כל החרא שהם
אמרו שהוא לא יוכל לעשות, כל החרא שהוא לא עשה בגלל שהוא לא
היה מסוגל. הוא זוכר איך הוא פגע באחרים, כמה הוא מתבייש במה
שעשה. והוא רק בוכה עכשיו. דמעות, התייפחות, הוא מאבד שליטה על
הגוף, הוא צונח על הרצפה, טומן את ראשו בידיו, קולות עמומים של
צווחות, יללות, צרחות. זה נמשך כמה דקות. הילד נפרד מהילדה,
היא הולכת והילד רק יושב בחדר שלו, בוהה בקיר. הוא קם, גופו
רועד, מתנודד, הוא מנסה להתייצב באמצעות הקיר והולך לכיוון
המקלחת. שוטף את פניו, מרים את מבטו אל הראי, הוא לא אוהב את
מה שהוא רואה, פנים עייפות וחרושות קמטים, זקן ארוך אפור,
עיניים שקועות. הוא ממשיך לצפות ופתאום עולה לו חיוך.

הייתי צריך את זה, אני יכול לנשום, אין יותר מעמסה, אין יותר
כאב. סיימתי.

הוא הולך לחדר השני היחיד בבית, פותח את המגירה ומוציא את
האקדח, לוקח רק כדור אחד וטוען את האקדח.