הרבה פעמים התפקיד שלנו מתמקד בכלל לא בחולה. למרות שהנהלים
קובעים שהרופא הוא זה שמסביר את המצב הרפואי, לרוב אנחנו אלה
שפוגשות את המשפחה ראשונות.
יוצאת למסדרון ובו המון עיניים מודאגות מופנות אליי ומשתררת
דממה. וזה הרגע שבו התפקיד שלנו מקבל יכולות על, השלב הזה שבו
צריך להיות עדינים מאוד כמו לוליין בקרקס שעומד על חבל מטרים
מעל האדמה.
מצד אחד אני רוצה לספק כמה שיותר מידע, כי ידע זה כח, ואם
אצליח להסביר את המצב בצורה טובה אז משהו בי אומר שהמשפחה תהיה
רגועה יותר ומבינה. מצד שני אני רוצה לעודד אותם ולתת תקווה,
למרות שבתפקיד הזה אסור להבטיח הבטחות.
אז אני מתחילה להסביר לאן הם הגיעו, שאמא עברה התקף לב, שעכשיו
היא מונשמת אבל יציבה. הבת נשברת ומתחילה לבכות, ואני מבינה
שלחצתי יותר מדי על צד המידע, וזנחתי קצת את התקווה, אז מנסה
להסיט את ההגה לכיוון ההפוך.
אמא בסדר עכשיו, היא כבר אחרי ההתקף, היא הגיעה בזמן, היא תהיה
בסדר. אני מנסה להרגיע ורואה שהקהל לא קונה בקלות את מה שאני
מנסה למכור. בשלב הזה ברור לי שהם כבר לא קולטים כלום ממה
שיוצא לי מהפה, אני רואה את העיניים מתחילות לנדוד וכל אחד
מתכנס בעצמו ומנסה להבין מה ההשלכות, איך זה משפיע, איך אבא
יסתדר עכשיו לבד בבית, בכל זאת הוא כבר לא צעיר. ומה עם החתונה
ביום שבת, איך נחגוג עכשיו כשאמא מאושפזת? והיא בכלל לא זכתה
להכיר את הנכד שבדרך...
היא ערה, אני מנסה שוב, מי שרוצה להיכנס לראות אותה - היא
שומעת ומגיבה...הם הולכים אחריי כמו עדר כבשים שמובילים אותו
אל הלא נודע. בחדר הבת מתקרבת ומתחילה לבכות, מלטפת את הראש,
מנשקת את אמא, הבן עומד בכניסה לחדר ומפחד להתקרב, הבעל מחזיק
ביד רועדת את כוס המים ולא יודע מה לעשות עם עצמו. הוא הרי ראה
אותה קורסת, היה לידה לאורך כל התהליך, חיכה שעות ארוכות מחוץ
לחדר צינתורים בחוסר ידיעה מוחלט, רק יודע שהיא הייתה חלשה ולא
הרגישה טוב ועד שהאמבולנס הגיע, ועד שהצוות המצנתר הגיע, הזמן
עמד מלכת, ועכשיו היא פה במיטה, והוא כמעט לא מזהה אותה מרוב
צינורות ומכשירים מסביב...
וכשכולם יוצאים סופסוף מהחדר, היא מסתכלת עליי בעיניים דומעות,
כמעט ריקות לגמרי. את תהיי בסדר, את בבית חולים, אנחנו מטפלים
בך, הכל יהיה בסדר, רק תנשמי, אל תתנגדי למכונה. מחר בבוקר כבר
תרגישי הרבה יותר טוב.
מחוץ למחלקה אני מוסרת לבת את השרשראות שהיו על הצוואר של אמא
והיא אומרת לי, את תחזירי אותן לאמא, את תשימי לה אותן כשהיא
תרגיש יותר טוב. |
