ההודעה, "נפתח לך תקציב חדש", הופיעה על מסך הטלוויזיה בדיוק
ברגע שגיבור הסרט הרים אקדח כדי לירות באשתו הבוגדת. הסרט היה
מלפני 40 שנה. יעקב חייך, היום כבר לא הורגים נשים בוגדות
ובכלל לא קוראים לזה בגידה. המושגים השתנו, לא מתים מרעב וגם
לא מאהבה.
ההודעה שקיבל הוציאה אותו מהריכוז. הוא הסתכל על לוח השנה שהיה
מוקרן על הקיר במטבח. מחר יהיה בן 80, יום הולדת עגול. יעקב לא
אהב לחגוג ימי הולדת. אבל הילדים, ובמיוחד הנכדים שלו, אהבו
שמחות, כך שמחר כולם יגיעו עם ברכות ומתנות. שלא ישקר לעצמו,
הוא נהנה מתשומת הלב, אבל כל שנה פחות ופחות מהמתנות, מביאים
מכשירים אופנתיים ולו כבר אין סבלנות לקרוא את הוראות ההפעלה.
הוא צריך כמה דברים שימושיים, כמו מגבות אמבטיה חדשות ובמיוחד
מברשת לשפשוף הגב, כי מאז שאשתו נפטרה, הוא לא מגיע לשם. אבל
אף אחד לא שואל אותו מה הוא רוצה או צריך. כי הם יודעים שבמקום
לצפות שעות רבות בטלוויזיה או לשחק עם החתול שלו פוסי, חתול
זכר עם שם של נקבה, הוא יכול לקנות הכל בעצמו אם לא התעצל.
ואז יעקב נזכר שקופסת האוכל של פוסי ריקה. הוא החליף בגדים,
לחץ על מתג שסגר את כל מכשירי החשמל ויצא לרחוב. ברכבת הקלה
הצמיד את הצ'יפ, שהיה מושתל באגודל של ידו השמאלית, לצג
והתיישב. הנסיעה הייתה בחינם, כמו גם שירותים רבים אחרים, כך
שסימון על הצג היה לצורך מעקב בלבד. יעקב כבר מזמן לא התרגש
מזה שהכל נהיה גלוי, לא הפריע לו שהוא חלק מזערי בסטטיסטיקה
העולמית. כל העולם נהיה מרושת ולא הדאיג אותו אם קולטים שהוא
קם שלוש פעמים בלילה להשתין. זה אפילו שעשע אותו, כי ידע
שהמידע "החשוב הזה" מועבר אוטומטית לתיק הרפואי שלו.
בסופר הוא סימן בצ'יפ כל דבר שהכניס לעגלה, לא שכח גלידות
לנכדים, ולעצמו קופסאות להכנת ג'לי מהיר, אהב את זה מילדות.
כאשר הגיע לתחנת המשלוחים יעקב הרגיש עייפות וחשב שכוס קפה
תעזור לו לצבור כוחות לדרך חזרה. בבית הקפה אמר למלצרית "רק
קפה" כי זה היה חינם, אבל היא הגישה לו גם עוגת קינמון שהפיצה
ריח טעים של מאפה טרי. יעקב הושיט לה את האגודל. הבחורה הצעירה
חייכה ואמרה, "לא צריך, זה כבר מזמן ב"סל הבסיסי", והוסיפה,
"כדאי לך להתעדכן מפעם לפעם, סבא'לה".
כמו בכל יום הולדת נזכר יעקב בשנים שעברו עליו ועל המדינה או
יותר נכון על העולם כולו. הוא נולד בעולם הישן. כדור הארץ היה
מחולק למדינות, שחלקן היו מפותחות וחלקן נקראו "העולם השלישי",
מושג שלשמחתו לא קיים מזה 20 שנים.
הוא נזכר בילדות מאושרת, לימודים ועבודתו כמהנדס, דאגה למשפחה
שהקים, גידול הילדים, והחיים שלו שהתנהלו במקביל להתרחשויות
בעולם הגלובלי. תמיד הקשיב לחדשות שספקו מידע רב על שינוי
אקלים ובעיות לאספקת מזון לאוכלוסיית העולם. כבן אדם משכיל
קיווה שפיתוחים טכנולוגיים יצליחו למלא את החוסר, אבל הכל נעשה
לאט מדי ומאוחר מדי.
יעקב אף פעם לא חשב שסכנת הרעב תגיע גם אליו. זה לא קרה ביום
אחד, אבל המצב הידרדר די מהר עד שהוא לא היה מסוגל להאכיל את
משפחתו. לא, לא חסר לו כסף, פשוט אי אפשר היה להשיג מזון. הוא
נזכר שהיה מביא הביתה את הארוחות שחילקו במפעל, ילדיו קבלו
ארוחה בבית הספר, אבל להוריו המבוגרים תלושי המזון לא הספיקו.
הוא הזדעזע לשמוע על מקרים שהרעב הפך אנשים לגנבים, לרוצחים
ובמקומות מסוימים לקניבלים. הם אסרו על הילדים לצפות בטלוויזיה
שהראו אנשים מתמוטטים ומתים ברחובות, מתאבדים, מאבדים צלם
אנוש. ארגוני תמיכה קרסו. הייתה סכנת רעב המונית מצד אחד
וקידום טכנולוגי אדיר מצד שני.
אנשים היו מיואשים. גם יעקב. הוא כבר תכנן את "הסעודה האחרונה"
ביום הולדתו ה 40 ואחריה, כפי שעשה חברו, להרעיל את כל המשפחה
כדי למנוע סבל. רצה הגורל ושלושה ימים לפני המועד הוכרז על
הקמת בנק המזון העולמי ששינה את פני ההיסטוריה. חלוקה של "סל
בסיסי": קמח, אורז, שמן, מלח, סוכר לכל אדם בכדור הארץ הבטיחה
שלא היו "רעבים ללחם" ומתים מרעב. עם השנים הממשלה הוסיפה לסל
המזון הבסיסי תרופות וביגוד. יעקב קיבל את העולם החדש נטול
הרעב בשמחה, נהנה מחיים של חוסר דאגה עבור משפחתו ואפשרות
להשקיע את זמנו בעבודה ותחביבים. חיסול הרעב שינה את התנהגותם
של אנשים. הוא בז לאלה שהסתפקו במזון שחולק והפסיקו ללמוד
ולעבוד.
הקפה נגמר והעוגה נאכלה אבל יעקב המשיך לשבת בחום הנעים של
השמש החורפית אפוף זיכרונות העבר. בחור צעיר לבוש בטרנינג
מבגדי ה"סל הבסיסי" ניגש אליו וביקש שיקנה לו סיגריות כי נגמרה
לו ההקצבה. "אני לא מעשן", ענה לו יעקב, "לך לעבוד!". "אין לי
מקצוע", ענה הצעיר. "אז לך להתנדב, יגדילו לך את ההקצבה".
הבחור חייך ועבר לשולחן אחר. "חסר לי", חשב יעקב, "שקניית
סיגריות תעבור לתיק הרפואי שלו והרופא ינזוף בו על כך". פתאום
נזכר ששכח לקנות חבילת כובעונים, הוא היה רוכש אותם כדי להוכיח
שהוא עדיין פעיל מינית. יעקב נהנה בכל הזדמנות "לעבוד" על
המערכת כדי לשבש את נתוני הסטטיסטיקה. בביקורו האחרון הרופא
התעניין בעדינות בשלומה של חברתו.