שי לובי / אזכרה |
הופעת בלי שום התראה.
עומד על השטיחון שצמוד למיטה.
עומד שותק, מביט בלי מילה.
לא כועס וללא מבע.
רק מביט בעיניים נינוחות, בלי תזוזה.
חשבתי למחות, לשלוח יד ולומר די,
מספיק עם התוכחה.
אני הרי מכיר אותך היטב
אתה לא פה בשביל ברכה.
זה יכול היה להיות די נחמד
אם היית עושה סימנים של חיבוק.
או סתם נפנוף. או תפיחה.
והופ!
כמו שהופעת - אינך.
לא באמת היית פה, כבר שנים.
ואז אני בוכה.
בגלל השכחה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|