עָמֹק בִּפְנִים הַלֵּב יוֹדֵעַ שֶׁהוּא לֹא בִּשְׁבִילֵךְ
שֶׁאַתְּ לֹא כָּזוֹ, שֶׁעָדִיף שֶׁיֵּלֵךְ
וְנִסִּית לְהַדְחִיק, לְהַסְתִּיר מִכֻּלָּם
וּלְאַט לְאַט הַלֵּב שֶׁלָּךְ נֶאֱטַם
אִיַּמְתְּ שֶׁאִם לֹא תִּתְחַתְּנוּ, תְּפָרְקִי אֶת
הַחֲבִילָה
וְהוּא בִּכְלָל לֹא הֵבִין עַל מָה הַהֲמֻולָּה
לְכִי תַּסְבִּירִי לוֹ שֶׁאֵין הִגָּיוֹן
זֶה הַלֵּב שֶׁנֶּאֱטַם וְלֹא מוֹצֵא פִּתְרוֹן
הָעֵינַיִים הַכְּחֻולּוֹת שֶׁלּוֹ מַמָּשׁ מוּלֵךְ
אֲבָל לֵב פָּשׁוּט יוֹדֵעַ יוֹתֵר טוֹב מִמֵּךְ..
לֵב אוֹמֵר לְהַרְפּוֹת, לְשַׁחְרֵר
וּלְחַפֵּש לָךְ מִישֶׁהוּ אַחֵר
שֶׁיַּעֲשה לָךְ עָמֹק בִּפְנִים לֵב טוֹב יוֹתֵר