הם סונטים בי שאני נושא כך את בוכנוולד בלבבי
כמאכלת אפורה
אבל איני רוצה לשכוח את הצחוק בשעת המכות
את נדבת הלחם, את קטעי השירה המגומגמים
אדישותם של הפרפרים שרוו צוף, יפים להתריס

הלבנים האדומות בקיר לא זעקו
העצים כפיסיהם האריכו
וגם הימים, יום אחרי יום נטה
והשמש נעה במסילתה וגם הרכבת

לכן שהדינקי בפרינסטון צופר אני זוכר את דריכותם של הכלבים
ולכן שמדברים איתי על יופי ואמת אני זוכר את הצחוק בשעת המכות
קולות הרעם העמומים של התותחים הסובייטים מבשרים ממרחק
Dies Irea!
יפים מכל רקוויאם
רגעי החסד הספורים, נדבת הלחם מחבר-אסיר
אמירת השירה ללא מורא כשהבטן ריקה
לא. לא יופי ולא אמת. חסד ואהבה אנחנו צריכים
ועל אלו חובה עלינו להגן בתותחים.