הייתי אז רק בן 19 כשמלחמת התפוחים הגדולה אירעה.
זה היה ביום שבת נעים במיוחד, באביב של רמת הגולן, העונה הכי
טובה כאן, ואולי בכל הארץ. בחורף קר מדי, בקיץ חם מדי, הסתיו
הוא בכלל הנפצה, אבל איפשהו בין 52 שבועות השנה, יש איזה 2-3
שבועות מושלמים מבחינת האקלים. גם האיזור נהנה במיוחד ממזג
האוויר ומרבה בשדות ירוקים, פרחים צבעוניים, נחלים זורמים,
חיות בר יפות. היינו אני, עומר הסטלן ונחום, במעיין נסתר במרחק
של משהו כמו 150 מטרים מגדר המערכת.
לא הייתה פעילות ולכן הקצינים התירו לנו ללכת למעיין, שהיה לא
רחוק מהבסיס. הם לא היו נראים שמחים להרשות את זה, אבל למזלנו
לא היה חוק שמחייב להתייבש בבסיס, אני הייתי מפקד, ולקצינים
המרירים לא היה דבר לעשות כנגד הצעתנו.
המים היו נעימים במיוחד. לא קרים ולא חמים, בדיוק בטמפרטורה
המתאימה. נהנינו מאוד ונראה שלא היה דבר שיהרוס את היום הנפלא
הזה. אבל אני בטוח שזה גם מה שאמרו הפולנים ב31 באוגוסט 1939.
לא הבאנו יותר מדי אוכל, אבל מבין האוכל שהבאנו היה, ניחשתם
נכון, תפוחים. שלמים.
נחום לקח אחד מהתפוחים (היו חמישה, אגב. לא הבנו למה עומר הביא
חמישה ואנחנו שלושה, אבל הוא סטלן אחרי הכל), לקח ביס וירק את
החתיכה.
״אחי, מה זה החרא הזה״ אמר נחום בעצבנות. התפוח היה ממש לא
טעים. ״אולי יש בו תולעת או משהו. פשוט תזרוק אותו לסוריה״
אמרתי בציניות.
״השתגעת? מה אם זה יפגע במישהו? עוד יתחילו לירות עלינו הערבים
האלה״ ואז עומר התערב ״מה אתה מסתלבט?״ הוא חטף את התפוח מידו
של נחום וזרק אותו כמה שיותר חזק לעבר סוריה. לפעמים אני תוהה
עם מי אני מסתובב. ״אתם יודעים, לא באמת התכוונתי לזרוק את זה
לאשכרה סוריה״. לא היה לי אכפת אז, אך זה היה בגלל שלא ידעתי
מה יהיו ההשלכות. ״טוב, כאילו שמשהו יקרה״.
חמש שעות אחר כך, כבר היינו בבסיס, ושמענו מהמודיעין שהסורים
מתכננים משהו גדול. לא חשבתי שזה יהיה קשור למה שקרה כמה שעות
קודם לכן. הוקפצנו לאיזה מוצב, לא רחוק מהמעיין בו היינו,
וכשהסתכלנו ב״עידו״ ראינו מחזה סוריאליסטי. חביות על גבי חביות
של תפוחים. המודיעין התקשרו אלינו והסבירו שתפוח פגע בראש של
ילד סורי קטן ששיחק ליד הגדר והכניס אותו לתרדמת. בסוף הוסיפו
גם, ״אגב, הילד הזה הוא הבן של איזה בכיר בצבא״. תודה על
המידע.
הסברתי להם את המצב ואת אי ההבנה והם העבירו את זה הלאה. זה
הגיע לראש הממשלה, ועד אז כל הגדר בצד הסורי הייתה מלאה
בארגזים וחביות של תפוחים, לצד המוני סורים זועמים שרק מחכים
לפקודה לזרוק תפוחים על הישראלים המניאקים. ראש הממשלה ניסה
לפייס את הסורים, אבל אין להם אלוהים. הבכיר הסורי שבנו נפל
לתרדמת, היה איש אכזר וחסר רחמים, ועבורו זה היה הקש האחרון
לפני שמשך בחוטים בשביל להתחיל מלחמה. לא הבנתי מה בדיוק הוא
אמר בנאום שלו בתקשורת, אבל הוא היה נשמע די כועס. ואז התחילה
מלחמת התפוחים הגדולה.
תפוחים נזרקו ידנית קודם כל מהצד שלהם, ומיד מיהרנו להשיב
מלחמה בתפוחים משלנו. היה לנו ״פינק ליידי״, ״גרני סמית״, ו״רד
דלישס״. היעיל ביותר נגד הסורים היה ״פינק ליידי״ כי הוא היה
יחסית קל אבל גם חזק מאוד. בכל רמת הגולן נזרקו תפוחים לכל
עבר. לא היה מקום בו לא היית רואה תפוח על הרצפה.
באחת התחבולות הערמומיות של האויב, הם החדירו מטענים לתוך
התפוחים. זה עלה לנו באזרח חסר מזל שהרים בתמימות אחד מהם.
היינו צריכים להרים שלושה פגזי תאורה באוויר בשמי הלילה כדי
לזהות באיזה מהתפוחים יש חומרי נפץ לא רצויים.
חיל האוויר עשה עבודה נפלאה בהטלת תפוחים מהשמיים, והנדסה
קרבית בנטרול התפוחים המתפוצצים.
המשכנו לקבל אספקה ממגדלי תפוחים, אשר נהיו עשירים ביותר לאחר
המלחמה. ידינו הייתה על העליונה, היה לנו מזל גדול שזה היה
באביב. ואילו לאויב האביב התחיל להיגמר, ויחד איתו מלאי
התפוחים.
עם הזמן גם מלאי התפוחים שלנו נגמר. הסכמנו על הסכמי שביתת
נשק. שלושה וחצי שבועות של לחימה בלתי פוסקת, זריקת תפוחים
אינטנסיבית, הרוגים ופצועים. שני הצדדים היו מותשים, אבל זה
ללא ספק היה נצחון שלנו.
כן, חבל לי על ההרוגים והפצועים. הידיעה על מה גרם לפרוץ
המלחמה כבר התבשרה לציבור, אך לא פורסמו שמותינו. בתור המפקד
שהיה שם, זאת הייתה אשמתי שכל זה קרה. אחרי 17 שנה, לא נראה לי
שמישהו יעלה עליי. אולי איזה ילד שאבא שלו נהרג במילואים ורוצה
לנקום בי. אם הוא יחקור מספיק חזק, אין לי ספק שהוא יכול להגיע
אליי. אבל כאילו שמשהו יקרה.