אולי,
תציירי לנו ציור,
עם אצבעך המכוונת,
על שמי ליל רוחשים,
מכילים,
קולות אדם מהדהדים,
כרצונות שופר מוארכים,
התנועות רכות, החלטיות,
נוגעות דרך עננים,
רישום מלא אורות, פנים שמביטים.


תפגשי אותי בלילה,
בשפך כל הלבבות,
בקצה נהר הרצונות,
שם אינם נמצאים הצעירים המבוגרים,
או האחרים,
רק אני, להקה של שועלים,
בצבעים שקופים מייללים.

אל הרווח בשמיים,
הפער הסובסטנציאלי,
שבין הרצונות לבין,
המפגש,
האלמותי, הבלתי אמצעי,
שבגדות המקום חסר הצעדים,
חסר המגע,
הבלתי משתקף,
הצלול המצטייר,
על מי נהר קרים בשעת מעברים,
איתך.