זה התחיל
בשתי ילדות
אוקראינית ורוסית
אחזו יד ביד
ועלו למטוס
אחריהן ילד ישראלי וילד פלסטיני
ופתאום  הנה בשיירה ארוכה
נציגי הילדים מכל מדינות העולם.
הדלתות ניסגרו
ואני הטייס
הדלקתי מנועים.

כששייטנו בשמים
די היה במבטים
די היה בחיוכים
שהפכו לצחוקים
על-מנת להבין  
ששיחות על שלום כלל עולמי
יוכתרו מייד בהצלחה.



צוות האוויר שלי
היה כולו מוקסם
בטיסתנו לאי שם,
הוגשו מנות
של צמר גפן מתוק
שוקולד
וסוכריות קופצות.

ואז כשנכנסנו לענן צמר גפן
מישהו מהם אמר
לעולם הזה למטה
אנחנו לא רוצים לחזור.

ואני חשבתי, שאכן,
שאולי כדאי להעלות
את כל ילדי העולם כולם לרקיע
לטיול של חברות אהבה ושלום.
לפחות עד שכל מבוגרי העולם יפנימו
שאם הם רוצים להילחם
אם כייף להם להיאבק ולהגיר דם
כדי לשלוט בשטחים
כאילו שהטבע לא חזק מהם,
ואם הם רוצים להתסיס שנאה
כאילו שהאדמה לא רועדת מתחת לרגלם,
ואם הם נכנעים למנהיגים תאבי כוח ובצע
כאילו שגלי אוקיאנוס אינם יכולים לבלעם
לא יהא חלק לילדים עימם.


ואולי אם ימנע מהם
משמע צחוק ילד
על קרקע שליטתם
אולי יום אחד,
קרקע המציאות תכה בהם
ובפנים עצובות ונטולות חיים
הם יביטו השמיימה
בתפילה לחזרתם.