- "צייר לי קופסא," אמר לי אלכס.
- "בטוח שקופסה? אולי אתה מתכוון שאצייר לך כבשה?"
- "לא, לא, צייר לי קופסא," הוא ענה לי.
- "סתם קופסא?", הקשיתי עליו.
- "לא סתם, קופסה יפה."
- "טוב, אז איזו קופסה? קופסה ב-ה' או קופסה ב-א'?" המשכתי
בשלי.
- "נו, מה? לא יודע, תצייר לי קופסה מעץ, עץ ישן כזה, כמו בדלת
של המערה מהסיפור על עלי-באבא וארבעים השודדים."

- "אוקיי, אוקיי, זה כבר כיוון, ובאיזה גודל בערך אתה רוצה את
הקופסא?"
- "אממ, תעשה סקיצה ראשונה ואז אני אחשוב על הגודל הסופי."
- "טוב, טוב, צא לסיבוב קצר, אולי אפילו תביא לי קפה מהדוכן
למטה ואני אתחיל בינתיים."
- "אחלה, את הקפה הרגיל?"
- "אממ, לא, הפעם קפה חזק משיבולת שועל והרבה קצף."

כעבור רבע שעה בערך חזר אלכס לסטודיו עם הקפה שלי.

- "הנה השיבולת שועל שלך והבאתי לך גם קרואסון, שתרגיש כמו
בבית."
- "תודה רבה, והנה הקופסא," עניתי.
- "הממ, הצבע קצת ישן מידי, וחסרים בה חורים."
- "למה אתה צריך חורים?"
- "תכף אסביר."
- "תעשה אותה יותר גדולה, היא צריכה להיות בגודל של מטר על מטר
בערך."
-"אוקיי, מגדיל."
- "ותצייר סביבה אריזת מתנה."
- "דקה מצייר,"
- "אני הולך לשירותים ותכף חוזר," אמר אלכס.
- "שוב הפסקה, ומה אמור להיות בקופסא?"
- "רגע, סבלנות, אני עוד לא סגור על זה!"

אחרי רבע שעה חזר אלכס רגוע יותר מהשירותים.

- "סיימתי את הקפה ואת הבורקס, והקופסא בצבע העץ כבר נמצאת
בעבודה במדפסת התלת מימד," אמרתי לו.
- "מעולה!" ענה לי אלכס.
- "מה כל כך מעולה, מה אמור להיות בתוך הקופסה?" נהייתי כבר
חסר סבלנות.
- "נכון, אז ככה, חשבתי על זה בשירותים, צייר לי כבשה, ליתר
דיוק צייר לי רובוט-כבשה."
- "טוב, רובוט-כבשה, הבנתי, סגור. אני רק אלך לראות האם יש
גולם של רובוט במחסן, אחרת יקח יום שלם להדפיס את הרובוט-כבשה
שלך בגודל שאתה רוצה."
- "סבבה, אבל חשוב שהמתנה תהיה מוכנה עד סוף היום, יש לאנטואן
חבר שלי יום הולדת היום."

ביני לביני חשבתי שזה לא ממש מקורי קופסא עם כבשה, כאילו "דה",
ועוד לאנטואן, אבל לא אמרתי לאלכס מילה.

אחרי שאלכס יצא מהסטודיו נזכרתי בקופסה של איתמר, אחי הקטן.
כשאיתמר היה בן שתיים עשרה בערך הוא קבר קופסא באיזו פינה
מרוחקת בקיבוץ, ואפילו צייר מפה סודית שמסבירה איך להגיע אליה
ונתן את המפה להורים.

אני זוכר שהוא קרא לה קופסת הזמן, אבל איתמר אף פעם לא סיפר
לנו מה הוא הניח בפנים, בתוך הקופסא. אמר שיפתח אותה כשיגדל.

נזכרתי שראיתי את המפה הסודית כמעט לפני שנה, באלבום שאחותי
סידרה בשבוע של השבעה.
השבעה של איתמר.

ביום ראשון הבא תעבור שנה, ונפגש שוב בבית הקברות, ולפני
שהמועקה משתלטת לי על הגרון וחונקת אותי התקשרתי לאחותי והצעתי
לה שנלך מחר לחפש את הקופסא לפי המפה הסודית שבאלבום. אחותי
הסכימה, ולמחרת סגרתי את הסטודיו ולקחתי יום חופש, והתייצבתי
בקיבוץ.

שתינו קפה אצל ההורים, והאמת שלא ממש האמנו שנמצא את הקופסא,
אבל הלכנו ארבעתנו לחפש אותה.

במפה ששירטט איתמר לפני כמעט עשרים שנה, הופיעו שלושה מבנים
שהיו אז בקצה הצפוני של הקיבוץ. הלכנו לפי המפה והגענו למבנים.
בהתחלה לא היה ברור לאיזה מהמבנים הוא התכוון כי כולם נראו
בשירטוט די דומים,
אבל ראינו שיש סימן קטן לכיוון צפון במפה, וזה איפשר לנו למצוא
את האזור המשוער בו הייתה הקופסה.

לפי המפה נראה שהמיקום אמור להיות לא רחוק מהקיר האחורי של
המבנה הגדול מבין השלושה.

אבא הביא טוריה ואני והוא התחלנו חופרים בתורות. חפרנו
בזהירות, אמא עמדה בצד ואחותי חיבקה אותה.
זה לקח לנו בערך חצי שעה עד שניתקלנו במשהו קשה, עצרנו וניקינו
את האדמה מסביב ומצאנו קופסא.

זו הייתה קופסה ממתכת, בגודל של קופסת נעליים בערך, היא הייתה
קצת חלודה. לאט ובזהירות הצלחנו לפתוח אותה.

בפנים היה אוסף של מטבעות לירה ישנות ומתחתם כמה מכתבים שאיתמר
כתב לעצמו כשהיה בן שתיים עשרה. מכתב אחד לגיל שמונה עשרה,
מכתב שני לגיל עשרים ואחד, ומכתב שלישי לגיל שלושים ושתיים
אותו היה יכול לקרוא ממש עוד כמה שבועות.

הסתכלתי על הורי ובכיתי.

צייר לי קופסא, אנטואן, קופסא בזמן.
שתהיה שם כבשה, שיהיה שם גם ורד או שושנה, מה שתמצא לנכון,
אבל הכי חשוב, אנטואן, הכי חשוב זה שלא תשכח לשים שם את איתמר
אחי הקטן.