איש הולך ליד פסי הרכבת.
הוא הולך לבד.
זה מנחם. מנחם מנדל.

בכל שבת הוא צועד לאורך פסי הרכבת שבין פרדס חנה לתחנת חדרה
מזרח הנטושה. הרכבת נחה מעבודתה בשבת ומנחם מנצל את מנוחתה,
יוצא מביתו שברחוב המסילה, חוצה בזהירות את הכביש ועולה על
הפסים המשתרעים מעברו השני של הקיר האקוסטי.

חלק מהדרך פוסע מנחם בזהירות על פסי המסילה ובחלקה מדלג על
האדנים ובינם. בשנים האחרונות מתקשה מנחם לשמור על שיווי המשקל
כשהוא צועד על הפסים ולכן מעדיף לצעוד על האדנים עצמם או
שלפעמים הוא מניח רגל אחת על פסי המסילה ואת הרגל השנייה על
האדנים.

מנחם צועד לבדו, מחיה את זכרונותיו תוך כדי הליכתו, מנער מהם
בקביעות את האבק בכל שבת מחדש.

זמן קצר לאחר שעלה על המסילה בשבת האחרונה נזכר שסבו סיפר לו
כשהיה ילד כיצד לפני למעלה ממאה שנה, כמה שנים לפני שפרצה
המלחמה הגדולה, בנו העות'מאנים את התחנה של חדרה מזרח,
עות'מאנים קרא להם לא תורכים.

לסבו היה חבר צ'רקסי שסיפר למנחם שהתורכים בנו את התחנה על מנת
שהרכבת תגיע קרוב ככל האפשר ליערות האלונים שצמחו פעם בצפון
השרון. האלונים שימשו להנעת מנועי הקיטור של האימפריה הדועכת
והעות'מאנים הותירו מהאלונים רק כמה חורשות קטנות בסביבה.

לפני חודשיים פגש מנחם חבורת נערים שנסעו על קרונית יחידה אותה
הניעו בכוח הידיים. הם עצרו לידו והוא ראה שהקרונית מורכבת
מפלטפורמת עץ רחבה, במרכזה מנוף ברזל גדול בצורת האות "T".
הנערים הרימו והורידו את המנוף ובאמצעותו הניעו את הגלגלים.

מנחם הופתע לראות את הקרונית המיושנת והם סיפרו לו שהם שיפצו
אותה בעצמם, ובשבתות הם גולשים איתה על הפסים. מנחם קינא וחייך
למראה התלהבות הנעורים שהתפרצה לעברו מהקרונית הישנה שכמותה לא
ראה כבר שנים רבות.

המסילה החלה להתעקל מעט מזרחה, ומנחם המשיך לצעוד, ונזכר בזוג
שפגש לפני שתי שבתות ליד המקום בו מתפצלת המסילה המזרחית
הישנה. הזוג הצעיר התחבק בלהט לצד המסילה, אבל מנחם חש שהוא
מפריע להתלהבותם והוא חלף לצידם מבלי להנהן אפילו לשלום, נזכר
באישתו ובמראה שניהם היום לעומת זוג הצעירים המאוהב.

אביו סיפר לו פעם שאפשר היה להגיע ברכבת מחדרה לג'נין ומשם
להמשיך דרך עפולה עד בית שאן, והיו שאמרו ואולי אף הגזימו
שהגיעו עם הרכבת גם עד דמשק. אבל היום יוק כפי שאומרים
התורכים. יוק, אי אפשר.

מנחם חלף את פיצול המסילות והוא צועד כעת על המזרחית, יודע
שהוא קטר ישן, שהוא צריך לחמם ולמתוח את רגליו בכל שבת לפני
שהוא יוצא למסע לחדרה מזרח וחזרה, כאילו היו רגליו דוד קיטור
שצריך להקפיד ולחמם בפחמים.

בנו שאל אותו מספר פעמים האם לא כדאי שיאסוף אותו מתחנת חדרה
מזרח? "לא, זה טקס שבועי שאני לא משנה מאז שיצאתי לפנסיה,"
מנחם תמיד עונה.
לבסוף הניח בנו לעניין, הוא הבין שהצעידה הזו חשובה לאביו, ואם
חס וחלילה יקרה משהו הוא כבר ידע היכן למצוא אותו.

מנחם צועד ונזכר עד חדרה מזרח, הוא נח שם לזמן מה, ואז חושב כל
הדרך חזרה. שעה זיכרונות ושעה מחשבות. הוא נזכר בהרבה חוויות
אבל תמיד הוא חוזר לקטר הקיטור הישן שאביו נהג בו, כמו ההוא
מהשיר של אריק לביא, הקטר עם המספר, שבעים, ארבע מאות, ארבע
עשר.

המזרחית סיימה להתעקל והמסילה התיישרה לכיוון דרום מזרח, מנחם
צעד לאורך הגדר המערבית של קיבוץ גן שמואל. קצת לפני הכניסה
האחורית של הקיבוץ הוא הבחין בשתי דמויות העומדות קרוב לתחתית
הסוללה של המסילה, ילדה קטנה שחייכה אליו ואמא, שנראתה בגיל של
בתו הצעירה. הוא נעצר וראה שהן קוטפות פקעות של כלניות מצידי
המסילה.

"למה אתן קוטפות כלניות, אסור", אמר ושאל גם יחד. "האגרונום של
המושבה אמר שאפשר כי אוטוטו מתחילים לבנות כאן מסילה חדשה ותכף
ממילא יהרסו הכל והכלניות כבר לא יגדלו כאן יותר", השיבה לו
בנימוס האם שהזכירה את בתו, "המסילה הישנה שהתורכים בנו לפני
יותר ממאה שנה מחיפה לסיני תחזור לפעול," סיפרה הילדה הקטנה
בגאווה.

מנחם הפסיק פתאום לחייך והחל דואג. "האם הכל בסדר?" שאלה אותו
האשה, והוא כבר לא ענה, כי חשב שהזמן פתאום אזל לו, שנשארה לו
אולי רק שנה, והיכן יצעד? היכן יזכור ויחשוב? והזכרונות הגבירו
מהירות.

הוא צעד במהירות עד התחנה הנטושה, שהזכירה לו תמיד את גילו,
אבל הפעם עבר אותה במהירות וצעד עד הנחל. הוא נעמד על גשר
הרכבת שחוצה את הנחל ושאף קצת אוויר. הוא הביט למטה אל עבר
הנחל והקשיב לקול זרימת המים, אבל הזיכרונות התגברו על קול
הזרימה ומנחם הקדים לחזור.

הוא מיהר.

הוא חלף על פני הקטר הנטוש שבתחנה והתכונן כבר בליבו למחשבות
המגיחות מיד כשהוא עובר אותו.
המחשבות על כל מה שיכול היה להיות, ועל כל מה שאולי היה יכול
לו רק בחר במסילות אחרות, ועל כל מה שחבל.
ולמרות שהמסילה עליה הוא צועד כבר אינה פעילה למעלה מחמישים
שנה והוא עצמו כבר יצא לפנסיה לפני יותר מחמש עשרה שנה, מנחם
עסוק כל שבת במחשבות ובעשיית חשבונות.

כמה צעדים אחרי שחלף על פני הקטר החלוד הוא נתקל ברגלו בקצה של
קופסת עץ ישנה וקטנה שהציצה מתוך האדמה. הוא התיישב על ידה
באיטיות וחילץ אותה בזהירות מהאדמה שעטפה אותה, הניחה בין
רגליו ופתח אותה.

בתוך הקופסא הייתה מונחת פיסת נייר.

הוא הביט בנייר הישן והחום ששוליו התפוררו מעט וניסה לקרוא את
תוכנו, מנחם זיהה שהכתוב היה באותיות קיריליות ונראה היה שיש
לו אף מבנה של שיר, אבל מנחם שידע רוסית לא הבין את הכתוב וחשב
שייתכן ומדובר בשפה האדיגית בה דיברו הצ'רקסים שחיו כאן פעם.
הוא שיער שהקופסא נמצאת כאן כבר למעלה ממאה שנה, נזכר שסבו
סיפר לו על הכפר הצ'רקסי שהיה כאן עוד הרבה לפני שהתורכים בנו
את התחנה ושנעזב בגלל הביצות והמלריה.

מנחם הפך בזהירות את הנייר לראות אולי יבין את פשרו ואז ראה
מתחתיו טבעת. הוא ניקה את הטבעת והיא נצצה בשמש החורפית, ומנחם
ענד את הטבעת על הזרת שלו וחייך.

הוא המשיך ונגע בזהירות בתחתית הקופסא והרגיש במשטח שטוח וחלק
תחת החול, מנחם נשף על החול וניקה את התחתית המאובקת של הקופסא
ופתאום ראה מול עיניו איש זקן מחייך. הוא חייך לעצמו, והאיש
חייך אליו בחזרה, הוא נראה מרוצה.

הוא בחן את הטבעת מקרוב, סובב אותה על הזרת שלו, ואז הביט שנית
אל המראה שנגלתה לו בתחתית הקופסא, האיש הזקן חייך אליו עם
טבעת צ'רקסית מזהב.

הוא חשב שהאיש ממש זקן ונזכר איך היה בצעירותו, וחשב שאולי
ישלח את השיר לכפר קמא למשפחה של החבר הצ'רקסי של סבו. כל הדרך
חזרה חייך מנחם לעצמו והיה עסוק בשאלה למי לתת את הטבעת, האם
לאישתו או לביתו ואולי אפילו לנכדתו. הוא לא חשב אפילו לרגע מה
יקרה אחרי שתוקם התחנה ותחודש המסילה.