כשדנה הייתה בת שש, אבא שלה קנה לה מתנה יפה מאוד: שרשרת עם
חרוזי נחושת, כסף וזהב וציורים עליהם. היא הייתה עונדת את
השרשרת כל יום כל היום. הייתה קמה מוקדם בבוקר כל יום כדי
ללבוש את השרשרת. היא נשבעה לאביה שלעולם לא תאבד אותה.
הוריה פינקו אותה ונתנו לה הכול. היו לוקחים אותה הרבה לגן
החיות הקרוב, לפארק, לטיולים ליד העיר ולים. בפארק הייתה דנה
יושבת ומאכילה את היונים. תמיד חשבה שאלוהים ברא את היונים
בעזרת קסם, עשה הוקוס פוקוס וכל היונים עפו לו מהשרוול אל
העולם. כשאמרה את זה להורים ולחברים בכיתה, צחקו עליה ואמרו
שהיא מדברת שטויות.
אבא של דנה עבד במשרד קטן, והיה חוזר כל יום מהעבודה בשבע
בדיוק ואומר לדנה כמה התגעגע אליה וחשב עליה כל היום. אז היה
מושיב אותה על ברכיו ומספר לה סיפורים יפים. דנה בדרך כלל לא
הבינה לגמרי את הסיפורים ולכן שאלה כל הזמן שוב ושוב למה
התכוון, אבל אהבה לשמוע את הסיפורים ונשמעו לה מופלאים
ומיוחדים. לפני השינה הייתה דנה מסתכלת בשרשרת ומחבקת אותה.
הרדיו הישן פעל כל היום בבית הזה, וההורים הקשיבו לו חלק ניכר
מהיום. לדנה לא היו אחים. דנה הייתה יושבת מהצד ומסתכלת איך
הוריה מקשיבים לרדיו, ולא הבינה מה שאמרו ברדיו.
"מה דעתך על המצב?" שאלה אימא את אבא. "קשה, קשה", אמר אבא,
"ככה זה העולם. תמיד יש צרות בפוליטיקה". "נמאס לשמוע על
פוליטיקה כל הזמן", הייתה אימא אומרת לפעמים. אבא היה מעוות את
פרצופו בעצב ורומז לה, שחשוב להיות מעורה במתרחש.
בזמן האחרון היו ההורים יותר ויותר מקשיבים לרדיו, ופחות
השקיעו בדנה. הם נראו מבוהלים, ודנה דאגה ממבטיהם ושתקה.
"הסימנים מבשרים רעות", היה אומר אבא לאימא, "נראה שמלחמה
מתקרבת".
יום אחד, הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה. אימא הלכה כרגיל לתיבת
הדואר ומצאה בה פתק הזמנה למילואים בשביל אבא. אבא ניגש לדנה,
נתן לה נשיקה חמה ואוהבת, יצא מהבית ונסע. אימא הסתכלה אחריו
בדאגה ובכתה.
הימים עברו, ואימא הקשיבה כל יום לרדיו לשמוע מה קורה. המתיחות
נחלשה יותר ויותר, ואימא הייתה שמחה ומלאת תקווה. דנה חייכה
ושמחה. יום אחד, סוף סוף הודיעו שהמלחמה נגמרה. אבל אבא לא
חזר. אימא קראה בעיתון הבוקר את רשימת החיילים המתים, ואז
הורידה את העיתון ובכתה. דנה חיבקה אותה ושאלה: "אבא מת?".
שפתיה של אימא רעדו לכמה זמן, ואחר כך אמרה: "כן".
אימא הבטיחה לדנה שבגיל שבע תוכל לצאת לטייל בחוץ וגם ללכת לבד
לבית הספר. דנה שאלה כל  יום בדרך לבית הספר את אימא, כמה ימים
נשארו, וכל יום אימא ענתה לה. אז היום הגיע. דנה אמרה להתראות
לאימא, ויצאה. היא הלכה שמחה וקיפצה על המדרכות, והסתכלה בעצים
ובשמיים הענקיים והיפים. פתאום נשמעה חריקה ענקית, ודנה הרגישה
כאב אדיר מפגיעת מכונית ונפלה על הכביש. היא שברה את הרגל
וצרחה צריחות איומות. הרבה אנשים התאספו. דנה לא ראתה היטב. בא
אמבולנס, ויצאו ממנו שני אחים ולקחו אותה לבית החולים. היא
בכתה חצי מהדרך ואחר כך נרדמה. בבית החולים היה משעמם, אף אחד
לא רצה לדבר אתה וכולם היו חולים ונראה מסכנים. הרופאים היו לא
נחמדים וכל הזמן צעקו ואמרו לה מה לעשות. דנה כעסה. אחרי
חודשיים הודיעו הרופאים, שהיא לא תירפא ותצטרך להישאר כל חייה
על כיסא גלגלים. הרופא דיבר בטלפון. אחר כך אמר לרופאים
האחרים, ששוקלים לשים אותה בפנימייה. אחרי שבוע, לקחו את דנה
בכיסא גלגלים למכונית גדולה ונסעו. דנה החזיקה חזק כל הדרך
בשרשרת היפה שאבא קנה לה, ומדי פעם הסתכלה בחלון וראתה נוף
מכוער, הרבה בתים אפורים בלי פרחים ועצים. היא נהייתה עצובה
ושתקה, לא היה לה מה להגיד.
כשהגיעו, הוציאו אותה עם הכיסא והעלו אותה בזהירות במדרגות,
ולמרות העדינות דנה הרגישה חזק את מכות המדרגות ברגליה. היה לה
גבס על הרגל. השאירו אותה בפנים והלכו. באה אישה גבוהה ושאלה
בקול חד וצורם: "את דנה?". דנה הנהנה בראשה. "תגורי פה זמן לא
מוגבל", אמרה האישה והצביעה על דף תלוי על הקיר, "תצטרכי לקיים
את כל החוקים הכתובים כאן". דנה שתקה והנהנה בראשה שוב. "אני
שמחה שאת מבינה", אמרה האישה, "הבנה חשובה ביחסי אנוש. לא
הצגתי את עצמי, שמי ריקי. ועכשיו, אגיד לדבורה לרחוץ אותך".
במקלחת המים היו קרירים אבל נעימים, ודנה הרגישה עונג מיוחד
מלטף את עורה. אחרי שניגבו אותה היטב, יצאה והתיישבה שוב בכיסא
הגלגלים, ודבורה אמרה לה שעכשיו תיקח אותה לסיור להכיר את אנשי
המקום. היא הסיעה אותה בין החדרים. הבית היה אפור וגדול. ילד
אחד עבר ודבורה אמרה: "זה שי. שי, תכיר את דנה". "היי, ילדה",
אמר הילד בהיסוס, "קצת מביך לראות מישהו חדש שלא מכירים בכלל".
"הוא קצת ביישן", אמרה דבורה. אחר כך נכנסו לחדר אחר ודנה אמרה
לילד שישב על המיטה: "דרור, תגיד שלום. זאת דנה". "היי!", קרא,
"את נראית בסדר, מה שלומך?". דנה הסמיקה ושתקה לרגע, ואחר כך
אמרה בשקט: "נעים לי להכיר אותך. אני מקצה העיר". "איך שם?",
שאל דרור.
"הגיע זמן ארוחת הצהריים!", נשמע קול ריקי. "האוכל פה משהו",
אמר דרור לדנה. אז אמר בשקט: "חבל שאומרים לנו כל הזמן מה
לעשות, נמאס". אז עברה ריקי ליד החדר, ודרור אמר כדי לא להרגיז
אותה: "מקום נחמד בסך הכול". "מה אתה אוהב לעשות?", שאלה דנה.
"סתם", אמר דרור. "אני רואה שיש לך מערכת מוסיקלית בחדר", אמרה
דנה וביקשה שיקשיבו לה. הם התיישבו לארוחה ואכלו עוף, תפוחי
אדמה ואורז ושתו מרק ירקות חם. שי ישב בפינה, לקח לגימות קטנות
מהמרק עם הכף לאט לאט, לא הסתכל על אף אחד ולא דיבר.  
אחרי שגמרו לאכול, דנה ניגבה את הפה יפה יפה עם המפית הלבנה
והצחורה, ודנה אמרה: "עכשיו תראה לי את המערכת שלך". דרור לקח
אותה לחדר, והם שמעו מוזיקה במשך שעה, וכל הזמן דנה הקשיבה
מרותקת בעיניים נוצצות, לא הזיזה לרגע את הראש מהמקלט ולא אמרה
מלה. אחרי שנגמר התקליט, אמרה דנה בעצב: "המוזיקה היפה עוזרת
ליהנות פה למרות הדברים הקשים". דרור אמר: "באמת קשה. אני כאן
כי ההורים שלי עסוקים בעבודה עד מאוחר בלילה כדי להרוויח כסף,
ואין לי איפה להיות ביום. למה את על כיסא גלגלים?". "שברתי את
הרגל בתאונה", אמרה דנה ובכתה. דרור חיבק אותה ואמר: "אל תבכי
דנה. מה השרשרת שלך?". דנה אמרה שאבא שלה שכבר מת במלחמה נתן
לה את השרשרת במתנה ליום הולדת.
הגיע זמן המנוחה. דבורה אמרה שריקי אמרה לה לתת לדנה את החדר
הריק שיהיה פרטי שלה. דרור לחש לדנה בשקט שהם ייפגשו אחרי
המנוחה וידברו. דבורה תפסה חזק את ידיות הכיסא של דנה וגררה
אותה מהר אל החדר הסמוך שבפינת הדירה, והלכה בלי להגיד מלה.
דנה שכבה על המיטה הלבנה הנקייה והמסודרת יפה, כשהיא מסתכלת כל
הזמן לתקרה וחושבת על היום. היא חשבה על זה שאבא שלה נהרג,
ונהייתה עצובה מאוד. היא נזכרה בבית החולים, בארוחה, בריקי
ובדבורה ובמוזיקה היפה של דרור. היא נזכרה איך חיבק אותה. היא
לא הצליחה להירדם, כי כל הזמן חשבה מתי כבר ירשו לה לצאת מהחדר
כדי שתוכל להיות עם דרור. מאז היו יושבים כל יום ומקשיבים במשך
שעות למוזיקה ביחד. דנה שאלה אותו איזו מוזיקה הוא אוהב, והוא
שאל אותה איזו מוזיקה היא אוהבת. הם מצאו הרבה במשותף. אחר כך
שאלה אותו איך זה להיות בלי עזרה מההורים, והוא אמר נורא. אחרי
כמה פגישות התחיל שואל גם אותה איך זה להיות עם הרגל שבורה,
ולהגיד לה חבל שכואב.
פעם הם ישבו על המיטה של דרור. דרור קם להוציא תקליט. הם
הקשיבו לשיר עדין ויפה. זה היה שיר באנגלית, ודנה הודתה שאינה
יודעת אנגלית. "אולי תלמד אותי קצת אנגלית?", שאלה. דני קם,
כיבה את המכשיר וניגש לדנה. הוא אחז בידה ולקח אותה אל השולחן
ללמוד מלים. הם ישבו וכתבו על הרבה ניירות, וקרני שמש רכות
נכנסו מהחלון שמקדימה וליטפו אותם בשפע אור חם. "אתה חמוד",
אמרה דנה, "אני חושבת שאני אוהבת אותך". "תודה רבה", אמר דרור,
"גם את נחמדה מאוד". "אתה אוהב אותי?", שאלה דנה. "כן", אמר
דרור. "אתה רוצה שנהיה חברים?". דרור סובב אליה בפתאומיות את
הראש ואמר מיד: "כן". "בוא נתנשק", אמרה דנה. "לא ליד העובדות
הסוציאליות, אסור להתנשק בפנימייה. תבואי אלי הביתה ביום ששי
ונתנשק". "אני מבטיחה", אמרה דנה.
דנה התרגשה במשך ימים ולילות, ולא הבינו למה היא לא מצליחה
לעשות כלום וכמעט לא אוכלת. היא דיברה ודיברה, ולבה פעם בתוכה
חזק. העובדות אמרו שהיא אומרת דברים חכמים. כששאלו את דנה אם
היא רוצה עזרה במשהו, הייתה אומרת שהיא לא צריכה שום עזרה והיא
רוצה לבד ושיעזבו אותה. דנה שמעה את ריקי אומרת לדבורה: "היא
מאוד התבגרה בשבוע מאז הגיעה הנה".
הגיע היום המיוחל. אימא של דנה הסיעה אותה במכונית לבית של
דרור. דנה שתקה כל הדרך מאחורה, חייכה בזדוניות ולא גילתה לאמה
שהיא ודרור יתנשקו. הם הגיעו. דרור בחוץ ליד הדלת וקרא: "דנה,
זו באמת את!". האם אמרה שיתנהגו יפה ויסתדרו כמו אנשים בוגרים,
ושהיא תבוא לאסוף אותה עוד שלוש שעות, ונסעה. הם נכנסו לחדר.
"איזה חדר יפה ומסודר יש לך!", אמרה דנה, "כל הכבוד. אני גאה
בך". דרור אמר: "אין אף אחד בבית. ההורים שלי נסעו למשחק
כדורגל". הוא נעל את דלת החדר, והושיב את דנה לידו על המיטה.
"אוי, את כבדה!", קרא. "אני לא שמנה", אמרה דנה, "אני בטוחה
שאתה גם לא חושב ככה. אבא היה אומר שאני מלאה במקומות הנכונים,
כמו כינור". "אימא שלי אוהבת כינור", אמר דרור כשהתיישבו על
המיטה, וברגע שישבו אמר: "ננסה. אני מתרגש". הם קירבו את הפיות
לאט והתנשקו נשיקה חמה, עמוקה ורטובה. דנה הרגישה בעננים
והייתה מאושרת. הם התחבקו חזק. אחרי כחצי דקה, נגמרה הנשיקה
הסוערת ודני אמר: "ואו, זה היה נהדר!". "אני אוהבת אותך,
דרור", אמרה דנה. "אוי, אני אוהב אותך דנה", אמר דרור והתנפל
עליה בחיבוק. אחר כך אמר: "אולי תרצי לשחק משהו? או לשתות
משהו?". "אני צמאה", אמרה דנה, "מה יש לך לשתות? רק לא מים
בבקשה, זה משעמם ומגעיל". "אני אתן לך מיץ פטל", אמר דרור,
"בואי". הוא הרים אותה והושיב אותה לאט ובעדינות בכיסא
הגלגלים, והסיע אותה למטבח. "איזה מטבח גדול, נקי ויפה!", אמרה
דנה, "אלו ארונות! הלוואי שלי היו כאלה". פתאום היא נעצבה אל
ליבה וחשבה על זה שאבא שלה מת. היא השתתקה. דרור לא הבחין בזה
ואמר: "תודה. הם באמת יפים ויקרים. אבא שלי קנה אותם בהמון
כסף".
דני מזג מיץ פטל, ודנה הסתכלה בתאווה איך הטיפות נוזלות לתוך
הכוס, אחת אחת, בדיוק באותו גודל ובאותו קצב. "בוא נשב במרפסת
ונשתה ביחד", קראה דנה פתאום. "למה לא?", אמר דרור, "יהיה נחמד
מאוד". היא נסעה אחריו, והם התיישבו במרפסת וראו נוף נהדר. דנה
חשבה על זה שגם פה יפה. דרור אמר: "יפה פה, נכון?". דנה המשיכה
לשתות את המיץ המתוק והטעים. דני הסתכל מוקסם על השרשרת של
דנה, ולא הזיז את מבטו, כל זמן שדנה שתתה לאט את המיץ ולא
הבחינה שהוא מסתכל.
הזמן עבר ממש מהר, ופתאום נשמעו דפיקות קצרות וחזקות בדלת.
"זאת אימא שלך", אמר דרור, "או ש...אני מקווה שאלה לא ההורים
שלי". הוא קם, הלך ופתח את הדלת. "בואי", סובב את הראש אחורה
וקרא בקול חזק. היא הגיעה לאט עם כיסא הגלגלים, ואימא חיבקה
אותה ולקחה אותה למכונית, ונסעו. "ובכן?", שאלה אימא את דנה
בזמן הנסיעה, "איך היה?". "היה נהדר", אמרה דנה, "שתינו מיץ
פטל, ראינו נוף יפה במרפסת, שיחקנו פאזל ושמענו מוזיקה ברדיו".
"טוב שיש חברים להיות אתם ולחוות אתם חוויות", אמרה אימא. דנה
חשבה על זה שהחוויה שלה מאוד מיוחדת. אז אמרה: "אימא, אני רוצה
שתסיעי אותי כל יום שישי לדרור". "בוודאי, חמודה", אמרה אימא,
"אני מבטיחה. תראי שיהיה טוב".
הם נכנסו, ודנה אמרה: "אני עייפה". אימא אמרה: "את זקוקה
לשינה. היית בנסיעה ארוכה. אקח אותך לישון בחדרך ואעיר אותך
עוד שעה. לא יותר, כי אז לא תוכלי להירדם בלילה".
דנה הסירה את השרשרת ונישקה אותה. אחר כך שכבה במיטה, ומלים
באנגלית עברו מעל ראשה. היא חשבה על זה שעכשיו היא לגמרי
מאושרת, לא חסר לה כלום וזה נהדר. היא חופשיה, היא יכולה לעשות
מה שהיא רוצה. אז נרדמה וחלמה חלום חזק ויפה. היו שם הרבה
דמויות כמו פיות, גמדים וענקים, ילדים וילדים, אימהות ואבות,
וגם היא ודרור. אימא העירה אותה ואמרה: "נרדמת וישנת מאוד חזק.
עוד מעט יש ארוחת ערב, אני מקווה שתוכלי לישון הלילה". "אימא",
אמרה דנה, "אני עצובה שאבא מת במלחמה". "כן", אמרה אימא,
"המלחמה לוקחת הכול. גם את האנשים הכי טובים".
הגיע יום ההולדת של דרור. הוא היה בן עשר. ריקי ודבורה אמרו
בשמחה לכל הדיירים, שמחר יקיימו חגיגה גדולה ויפה לכבוד יום
ההולדת של דרור. דנה שמחה, צחקה בלי להתבייש ואמרה שהיא שמחה
מאוד. דבורה חייכה באהבה, וגם ריקי. בלילה דנה חשבה על יום
ההולדת. היא חשבה איזה כיבוד יהיה, איך תברך את דרור החבר שלה
ואיזו מתנה תיתן לו. אין לה כלום בחדר, ואימא לא הספיקה לקנות
לו כלום. רק הבטיחה כל הזמן שתקנה משהו יפה, ולא קיימה. כל אחד
ייתן ברכה רגילה ומשעממת, מזל טוב עד מאה ועשרים בלה בלה בלה,
ורק היא תברך יפה יפה כמו בספרים, עם המון אהבה. היא נרדמה
וחלמה על יום ההולדת.
היא התעוררה מוקדם בשש בבוקר בדיוק. האוויר היה צח, קריר
וצלול, נכנס בחלון ומילא את החדר. דנה הרגישה שמשהו חדש עומד
לקרות בחייה. היא עלתה על כיסא הגלגלים ונסעה לארון הבגדים.
שם בחרה את הבגדים הכי יפים שלה, שאמא קנתה לה לפנימייה. אחר
כך הסתרקה חצי שעה לגמרי בעצמה, ונעלה נעליים אדומות יפות
וחגיגיות עם שרוכים צבעוניים חדשים ויפים. הגיעה השעה שבע,
ודבורה נכנסה ולקחה את דנה להתקלח. דנה הייתה מאושרת. אבל רגע
לפני יום ההולדת נזכרה בדאגה, שאין לה מתנה לתת. למרבה ההפתעה,
קראו לה ראשונה לברך את דרור ולתת לו מתנה. דנה התקרבה עם כיסא
הגלגלים, ופתאום הצליחה לעמוד וללכת לבד כמה צעדים. הרגל פתאום
בכלל לא כאבה לה. היא הייתה שמחה, וכולם ראו את זה בחיוך
המקסים שלה שזהר בשמש. היא עמדה ליד דרור וחשבה, ואז באופן
אינסטינקטיבי פתאום הושיטה את היד לצווארה, הורידה את השרשרת
היפה שאבא קנה לה כשהייתה בת שש וכרכה אותה בתנועות גאות,
בטוחות, שלוות ויפות על צווארו של דרור. דרור שמח וחייך, ונראה
לדנה ולחברים כמו מלך ששמח שעכשיו התחיל למלוך בארמון ויש לו
משרתים נאמנים. דנה קדה קידה לדרור, והלכה לשבת על אחת
הכורסאות שבסלון. העובדות הסוציאליות והחברים לא התייחסו בכלל
לפלא שקרה לדנה. הם אהבו אותה, והעובדות אהבו אותה. דנה חייכה
והייתה מאושרת. כל המסיבה צחקה והשתוללה, אכלה המון עוגות
וממתקים, שרה ורקדה ופטפטה עם כולם. לא היה אדם אחד בפנימייה
שלא דיברה אתו. דבורה אמרה בצחוק שמזל שהיא שותה הרבה קולה ולא
הרבה יין, כמו שנוהגות לצערנו כמה נשים מבוגרות יותר. סרטים
ובלונים בכל הצבעים עפו באוויר בכל מקום. תקליטים פעלו בשיא
הווליום והשמיעו כל מיני שירים רועשים ומצחיקים. היה שמח.
בלילה הירח חייך לדנה, והיא הרהרה כמה זמן ביום ההולדת שהיה,
הצטערה לרגע על כך שאיבדה את השרשרת היפה שלה, ואז נרדמה.
בחלום הופיע אביה כועס עליה מאוד ואומר לה: "דנה, הבטחת לשמור
על השרשרת! מה קרה? למה איבדת אותה?". היא התעוררה בבהלה קלה.
כשקמה, לא היה אף אחד בפנימייה, לא עובדים ולא חברים. המקום
היה ריק. היא הלכה בכל מקום והרגישה שעמום. אז ניגשה לספרייה,
לקחה ספר ושקעה בו לכמה שעות. אז נפתחה הדלת, ונכנסו ריקי,
דבורה ודרור. ריקי אמרה: "אני מתנצלת שעזבנו והשארנו דירה
ריקה. היינו צריכות לקחת את דרור לשיחה ממושכת ורצינית עם
הוריו ולכן לקחנו חופשה ליום, אני מתנצלת ששכחנו להודיע לך".
דרור אמר: "אני עוזב היום. ההורים שלי לוקחים אותי לאמריקה".
"לכמה זמן?", נבהלה דנה. דרור שתק רגע קל, השפיל את ראשו ואחר
כך אמר: "לכל החיים".