דפנה פגשה את יוסי על יד מכונת קפה במטבחון של המשרד. "נהנית
מסוף שבוע בים המלח?", שאל, "פגשנו את בעלך בחניון של בית
המלון." ובלי לחכות לתשובתה הוסיף, "גם אנחנו בילינו יפה". היא
נדה בראש כלא מאמינה, "ארז בשבת בארץ? לא בפגישה באיסטנבול,
שממנה צריך לחזור היום אחר הצהרים". אבל ידעה שיוסי לא שיקר.
פתאום הרגישה בחילה וכאב ראש חזק ומהרה לחזור למשרדה. ניסתה
לנשום עמוק כדי להירגע, חיפשה בתיק כדור נגד כאב ראש ופרצה
בבכי. אחרי שנרגע קצת, נגבה את הדמעות הרכיבה משקפי שמש ונגשה
למזכירה, "אני צריכה לצאת", אמרה. "אין בעיה", היא ענתה לה בלי
להרים את עיניה מהמקלדת. "כולם יודעים", הבינה.
היא נסעה לטיילת, הים תמיד הרגיע אותה, הרוח יבשה את הדמעות.
"הוא בוגד בי",  צעקה ללא קול, "הוא בוגד בי". "אולי זה מקרה
חד פעמי", בכל זאת ניסתה לשכנע את עצמה אבל כבר ידעה שלא. איך
לא שמה לב שבזמן האחרון השאיר אותם לבד בשישי-שבת בטענה שבחו"ל
עובדים בשבתות. הרגישה עלבון וכעס על כך שניצל את האמון בו,
אמון עיוור.
"האם זאת אשמתה שחיפש נשים אחרות, איך תוכל לבטוח בו אפילו אם
זה משהו חד פעמי", הרגישה שקשה לה לנשום, שלא מסוגלת לחשוב
בצלילות ודמעות זלגו שוב. היא כיסתה את פניה וישבה כך עד
שנרגעה.
איך הייתה טיפשה כזאת שלא חשבה שגם לה זה יכול לקרות כמו להרבה
נשים אחרות, שחלקן אפילו הכירה. מה הן עשו אחרי שגילו שבעליהן
בוגדים בהן? יותר אמיצות "פירקו את החבילה". אחרות נשארו,
כנראה סלחו או פחדו להיות לבד, הרגישו בושה או "בגלל הילדים".
ידעה שבאותו יום לא תוכל להתמודד מול בעלה. הוא לא טיפש ובטח
הכין הסבר משכנע למקרה שייוודע לה. עדיין לא ידעה מה תחליט,
אבל הבטיחה לעצמה שלא תעשה את זה בחיפזון. לצלצולים של ארז לא
ענתה. כאשר חזרה הביתה מצאה מתנות לילדים וקופסה גדולה של רחת
לוקום, ממתק טורקי אהוב עליה.
הפגישה עם רותי, עורכת דין ג'ינג'ית, הייתה קצרה. אחרי ששמעה
על בעלה, עבודתו והרגלי החיים של המשפחה הן סכמו על המשך
ההתקשרות. היא שבחה את דפנה על כך שהתאפקה ולא גילתה לבעלה את
מה שנודע לה. מהפגישה זאת יצאה דפנה עם רשימה קצרה של משימות
וכרטיס ביקור של בלש פרטי.
היא בקושי הצליחה להתנהג כרגיל, לא לתת לאף אחד להרגיש את סערת
רוחות שהתחוללה בה. ארז לעומתה היה דרוך, חזר מעבודה יותר
מוקדם וניסה להציע בילויים, סרט או מסעדה. היא דחתה אותם
בתירוץ "לא בא לי". הוא ניסה להרגיז אותה כדי לסחוט ממנה
ווידוי, "לא בא לך אתי? או שיש סיבה אחרת?". היא ידעה שצריכה
להתאפק עד שתחליט מה תעשה.
אחרי שבוע הבלש חזר אליה עם תמונות, שמות, מקומות בהם ידע ארז
נשים, לפעמים יותר מאחת ביום. גם את שמה של מזכירתו הזכיר.
כמו תמיד תיבת הדואר הייתה מלאה פליירים של פרסומות. לפני
שדפנה הורידה אותם לפח הזבל הבחינה באחת צבעוני במיוחד בשלל
ירקות, סדנת מיצים להורדת משקל. "סוף שבוע ארוך רחוק מהבית",
חשבה והזמינה מקום. את המיצים הצבעונים כמעט לא שתתה, פעם ביום
הייתה נוסעת לתחנת דלק הקרובה לאכול מנה בשרית, אבל ברצון
השתתפה ביוגה ופעילויות אחרות שאפשרו להתנתק מהמחשבות הגועשות
בראשה ולהסדיר את הנשימות.
על דף נייר גדול מחולק לשתי עמודות עם כותרת "טוב" ו"רע",
התחילה לעבור על כל 55 שנים שלה, מהם 30 עם ארז, מאז שהכירו
באחת המסיבות בטכניון.
לאט לאט מלאה את העמודות, נזכרה והוסיפה. הם שהתחתנו אחרי
שסיימו את הלימודים. בעלה מהנדס הצעיר, יפה התואר והכריזמטי
התקדם מהר בסולם תפקידים בחברה. המצב הכלכלי היה טוב מאוד.
נולדו להם בת ואחריה בן, ודפנה התמסרה לטיפול בילדים, טיפוח
הבית, סיוע להורים שלה ושלו. רק אחרי שהבן חגג בר מצווה יצאה
לעבוד, למרות התנגדותו של ארז. נזכרה איך הגיח הסרטן והתיישב
בשד. ניתוח, הקרנות ופחד נוראי שאולי החיים נגמרו. כל הזמן הזה
ארז היה אתה, דאג, עזר ובסוף נשם לרווחה כאשר החיים כביכול
חזרו למסלולם. נזכרה גם במקרים משעשעים בחייה ובעצובים. לקראת
היום האחרון בסדנה, עמודת ה"רע" הייתה הרבה יותר ארוכה.
בחזרה הביתה בררה מתי יש לבעלה ערב פנוי. לשאלתה של מזכירתו,
"קרה משהו", ענתה, "יש לנו אירוע". בצהרים הודיעה לילדים שהיא
רוצה להיפרד מאבא שלהם בגלל שהוא בוגד בה עם נשים אחרות.
להפתעתה הם לא ניסו להגן אליו והיא הבינה שכנראה אפילו הם ידעו
או הרגישו שזה נכון. הבן ישב עם דמעות בעיניים, אבל הבת אמרה
"אמא, תעשי מה שטוב לך".
ארז לא היה מופתע מבקשתה של דפנה להיפרד, הבין שהבחורצ'יק
הצעיר שראה אותו אם אישה צעירה בחניון של בית מלון לא ישמור על
"סולידריות גברית". אבל היה המום מזה שדפנה הצליחה לדחוק אותו
לפינה עם העובדות שאספה. הבין שבקשת סליחה לא תעזור והיא לעולם
לא תסלח לו. תמיד ידע שיש לו אישה חכמה אבל כנראה לא העריך
אותה מספיק. כאשר ציין את זה לפניה, חייכה ואמרה, "כנראה לא
מספיק חכמה אם לא גיליתי את הבגידות שלך קודם".
הדיון ברבנות היה קצר, אחרי שבעלה טען שהוא זה שיזם את הפירוד.
שיקר לרבנים כמו ששיקר לה בשנים האחרונות.
כאשר החליטה להיפרד מבעלה ידע שתצא מהבית ותשאיר מאחוריה את כל
הדברים שנאספו במשך שנים מטיולים בעולם, מתנות, לרוב לא
נחוצות, ירושות מהורים שלה ושל ארז, חומרים וספרים שלא נזרקו
בגלל סנטימנטים והיו שנים מסודרים בארונות ובמחסן הבית. " אפתח
דף חדש בחיים שלי", הבטיחה לעצמה.
כאשר התקשרה לידידות להודיע שנפרדה מבעלה ולמסור להן את הכתובת
החדשה שלה, הבינה דפנה שהיא הייתה האחרונה לדעת שבעלה בגד בה.
אחרי ששמעה מאחת מהן אומרת לה, "אני לא יודעת אם לנחם אותך או
לברך", ידע שעשתה את הדבר הנכון.