בשתיקות בחדרי חדרים הוא לוטף את פנייך ברוך ונושק,
את קורנת עוצמת עינייך מדמיינת שטוב שנעים, הוא שותק.
את בוחרת לחשוב שעכשיו כשכולם לא רואים אז מותר לאהוב,
ואחר כך לשכוח איך יחד, ללמוד שוב לבד, לקבל ולכאוב.
ועכשיו במרחק של שנים מביטה לאחור וחושבת אחרת,
איך אהבת שאהב אך שנאת כשהלך ושנאת להרגיש מיותרת.
במשחק זיכרון את הופכת קלפים מנסה להבין התאמות,
של צורות שסידרת אז ביחד כדי לקבל ולהחניק הדמעות.
ואת לא בדמותך שאז פעם חייכה אל מראה בזיוף מפוחד,
שידעה שהוא פה רק לרגע אך הרגע הספיק לעומת הלבד.
והיום בפרספקטיבה של זמן מבכה את אותה התמימה שבחדר,
בחרה לקבל כה מעט שחייכה במבוכה שהסתפקה בבסדר.
איך היום שוב אותה האחת באותה המראה שוב פוקחת עיניה,
החיוך הוא כולו אמתי העבר רק עבר, אין פחדים על פנייה.
ואת כאן לחבק לקחים, לקבל העבר, להפנים מסקנות,
להפסיק לפחד, לסמוך על עצמך ליהנות קצת יותר ולהיות.
לא רוצה קצת יותר מכזה או אחר רק לגדול וללמוד להשתפר,
לדעת שליפול זה מותר ואפילו רצוי אך גם לקום ובחיים לא לוותר.
את אחראית לאושרך ולא אף אחד אחר. |