מה קרה לעקרונות שקברתי שש מטר מטה
תחת מספיק שכבות של ציניות בכדי לאבד עצמי תחתן
עד שלא נותרה בי טיפה של אמיתה
והאמת שהאמת איבדה חשיבותה
אני אומר כשאני נלחם על אומנויות בגסיסתן

אז מה נותר לי מעבר לשפע שבחוסר ערכים
מעבר לחופש בבחירת קרבותיי המבדחים
וב-חירות שהאדישות לקדושתכם מאפשרת
כך שאם התעייפתי אני יכול לקום וללכת

אמרתי שעקרונות וערכים הם שלשלאות וכבלים
ושכולם מקדשים צדיקה בתוך עולם ההבלים
אבל אולי אני מפספס את הנקודה,
אולי כיף להיות כבול
אולי עדיפה המנוחה בכלא
מאשר להסתובב חבול

ולשוטט אחר תכלית
סוג של תחליף עבור כבליי
ואולי ההתיימרות להתשחרר היא המקור של הבליי
לחשוב על עצמי בכן ולא זה מגביל ומטופש
אבל הריקנות שבמעשיי מעוורת מחדש
ואני נופל לבור בו במקום להתערבב ולהשתנות
צבעיי הולכים ונעלמים
עד שנותרים שחור ולבן דרכם תופס את החיים

העומק של הכלום שאני שוקע בו
חונק אותי ואני לא יודע אם זה סקסי או כואב
כנראה שגם וגם כי שוב אין שחור לבן
ובגלל שלא מובן אומר לו "כן אני אוהב"

אז בקבלת הכלום אני הופך את המציאות לקלה
אך קצת ריקה
ובתוך העומס חסר המשמעות אני חושק בהפסקה
כבר כתבתי שהזעקה לשקט תבוא ממני רק כשאשבע מהרעש
וכשהשקט יציף והשיעמום ימלא את הגרון אתחנן לרעש כמו לאוויר
אבל אל מול העומק של החוסר
גם צעקות לא יחרישו את השיר


כותרת השיר ואחת השורות בו לקוחות מהשיר הכלובים שלי, ממליץ
לקרוא בשביל הקונטקסט