השנים שנתתי לספורט מושכות קדימה
והשאר מורה לי לעצור
ואני בכזאת מצוקה כי אני לא רוצה לבחור
אני באמת רוצה לרצות כמו שרציתי עד כה
שנים שטעמתי פירורים ורציתי את הכול
אבל עכשיו אני מבולבל וכבר לא בטוח אם אני רעב
והדיבור במטאפורות מקל על מה שכבד
כבד מכדי שאניף אותו בפשוטו מתוכי אל המאזין
אני רוצה להיות ציפור ושנים הייתי חזיר
החופש קורא לי והרעב מדכא
כי אני לא מצליח לספקו ואם להיות כן
אני כבר לא בטוח שאי פעם אוכל,
אז אולי עליי למצוא אלטרנטיבה
לשנות את המאנץ׳ מבשר לגלידה
לחפש יעד אחר שאוכל להגשים
לנתק את רצף הכישלונות שערער את ראשי
אני יודע שערכי לא נקבע על ידי תוצאותיי
ושאני בסדר כפי שאני ודיי
אבל כשאני לובש את מדיי נוספות דרישות
כי כדי להצליח צריך לרצות
צריך לרעוב לניצחון ולהילחם עליו בשיניים
ואני אדם שקט שנאלץ למצוא בעצמו את הרעב
ותמיד חיפשתי אחרי מצב ביניים
בו אוכל לומר אוקיי אני בסדר עכשיו
הרי כדי להיות שמח אני תלוי בתוצאותיי
אך אם אהיה תלוי מדי צווארי ישבר
מצד שני להיות תלוי זו חובת חיי
אחרת בשביל מה בכלל אני עובד
הסבל הנדרש עבור האושר שארוויח
במקרה ובסוף באמת אצליח
הוא עצום ומהווה את רוב הדרך
ואם אני לא נהנה מהסבל
לא באמת תהיה לה ערך
אני משותק מול שני הורים שמביטים בי בציפייה
הרצון להפסיק ולהרוג את העתיד שדמיינתי
והרצון לחזור למה שפעם היה
לתת לילד שבי תחייה
במקום לעודד במסעו אל חבל התליה
המלודרמה הזו היא בעיה
כי ככל שאקצין כך אתקרב לקצה
אבל מה אם כך אני רוצה
מה אם אזלו כוחותיי להשתיק את מחשבותיי
וכל מה שאני רוצה זה להיות חופשי לחשוב ולהטיל ספק,
לא לחיות יותר במלחמה על להשאיר את מוחי שותק,
כשאני דוחק לפינותיו הרהורים מערערים וטורדניים
שיכולים לפגוע באיכויותיי כ"ספורטאי כל כך מדהים"
אין בי כוחות לתחזק חיזוקים חיוביים ואין בי רצון להאמין
אני רק רוצה שקט וזה בלתי נסבל כשכל השכנים
לא סותמים בנוגע למה שאני רוצה לשכוח
באמת שאזל הכוח, אני רק רוצה לברוח מחובותיי
שאני ביחד עם סביבתי כפינו עליי


עוד שיר על המשבר שעברתי בנוגע לספורט, אבל הוא נכתב לפני
תקופה ואני התייצבתי והחלטתי להמשיך