אבישי היה ילד מסכן. הוא קיבל דחייה מאוד כואבת מן הקראש שלו.
קראו לה ספיר, והיא אפילו לא דחתה אותו ישירות: "נועם מה קורה?
שומע רגע תגיד לאבישי לרדת מספיר"(הטעות במקור).
אבישי באמת היה כאוב. הלב שלו רך מדי בשביל הדברים האלה. הוא
קבע להיפגש עם חברים ביום למחרת בגבעה שליד השכונה, ולשתות מעט
אלכוהול על מנת 'לשכוח את הצרות'.
"אם ככה הוא מתנהג בדחייה, אני באמת לא רוצה לדעת מה יקרה
כמישהי תיפרד ממנו", אמר לי אלעד, חברו הטוב עוד מהגן, אשר
התגורר מספר רחובות בודדים לצידו.
אבישי גם חטא בכתיבה מדי פעם. הוא אהב לכתוב על ממלכות ואבירים
ונסיכות, אבל עם טוויסטים או סופים מפתיעים. לכל דמות שאבישי
כתב הוא היה צריך לבחור שם. כמעט כולם. למעשה, היו כמה דמויות
שנשארו חסרות שם עקב באמת הרב שנצרך מאבישי לבחירת השם. לדעתו,
השם צריך להיות מושלם. והיה לו קשה למצוא את השם הנכון.
הסיפור שלי הוא לא על אבישי.
הסיפור שלי הוא על ספיר, או כמו שהחברים של אבישי אשר מנסים
לעודד אותו מכנים אותה: ספיפי, ספירפש, ספירשע, וכו'.
אני לא הכרתי את ספיר באופן אישי לפני שהיא התאבדה, ולכן המידע
והסיפורים הבאים נאספו מחבריה, מכריה, ומשפחתה של ספיר.
לספיר הייתה נפש פגומה. כך היא נולדה.
כמו שהיא מספרת(לעצמה כמובן), במקום שבו נמצאים לפני שנולדים,
לפני שמגיחים לאוויר העולם, הכל היה יפה יותר. הכל היה פשוט
יותר. אך כשהגיע תורה לצאת מן הרחם, אלוקים יצא רגע לשירותים,
והמלאך החדש עוד לא היה מיומן בעבודתו, ולכן הנפש לא הורכבה
באופן מושלם בנישה שלה אצל ספיר.
היא חששה שאנשים יצחקו עליה בגלל הנפש הפגומה שלה, אבל הם צחקו
רק על כתם הלידה שבירכה הימיני, והשוונץ שתמיד קפץ לה בשיער
ממש אחרי שקמה משינה, בדיוק באותו המקום כל פעם.
ספיר הרגישה את חוסר השלמות, ספיר רצתה להציל את עצמה ולמצוא
או לבנות מחדש את פיסת הנפש שחסרה לה, ולכן היא ניסתה למצוא
תחליפים:
נובלס, קוניק, מין, קולה זירו, איש משפחה.
אף דבר לא עזר לספיר.
ואז היא פגשה באבישי. הם דיברו בלי סוף, הם ממש חיבבו אחד את
השני. היא שלחה לו רמזים בכל מבט, תנועת גוף, או מילה. והוא לא
קלט את הרמז. ספיר הרגישה שלאבישי יש יותר מדי נפש. כאילו
אבישי קיבל בונוס עוד במקום שבו נמצאים לפני שנולדים.
היא סברה שאם היא תחליט לחיות איתו את חייה, במצטבר יהיה להם
שני נפשות. חשבון פשוט. וככה תוכל סוף סוף להרגיש שלמה עם
עצמה.
אבישי, באותו הזמן, רק התאהב יותר הכתם הלידה החמוד על ירכה
הימיני, או בשוונץ הצוהל מאושר, שקפץ מראשה בדיוק באותו המקום
כמו כל פעם, אחרי שהקיצה משינה.
אבישי עוד לא קלט את הרמזים, אך החליט לעשות בכל זאת מהלך. הוא
מאוד רצה את ספיר.
אבל אז ספיר הבינה את גודל טעותה. היא ביקשה מחברה שלה להעביר
את המסר לאבישי, את הדחייה בנייה והמוסברת להפליא, אך בדרך
קסם, ממש כמו במשחק 'טלפון שבור', המסר הועבר בצורה לא טובה.
הטלפון לא היה הדבר היחיד שמדבר לרסיסים ויצטרך כוס וודקה
לשיפור מצב רוחו.
ספיר עלתה לגג של הבניין הכי גבוה בשכונה. על הקצה עמד כבר
אדם.
אותו האדם ניגש אליי לאחרונה וסיפר לי את הסיפור שאני הולך
לספר לכם עכשיו, אך קחו אותו העיקרון מוגבל, כי אני לא מכיר
אותו באופן אישי, ואני לא יודע כמו אמינות מילותיו. הוא גם בחר
להישאר אנונימי. הוא גם בחר שם אנונימי - אלעד. אמרתי לו שיש
לי דמות אחרת בסיפור ששמו אלעד, והדבר יכול לגרום לבלבול בקרב
הקוראים, אז בסוף התפשרנו על אלי.
אלי עמד על קצה הבניין ונשם נשימות עמוקות. מרגיל את עצמו לרוח
החזקה.
הוא שמע צעדים מאחוריו. הוא עצר את שלוותו ומתי את צווארו
לאחור. נערה עם שוונץ בשיער התקדמה לקצה הגג, עד שעמדה ממש
לידו, ממש בקצה, ממש בקצה, ממש בקצה.
"אז למה את רוצה להתאבד?" שאל אותה אלי.
"הנשמה שלי פגומה. ואין החזר כספי".
"שמעתי סיבות טובות יותר", חשב לעצמו אלי, אך בטעות אמר זאת
בקול.
"כן?" נפגעה ספיר, "אז למה אתה רוצה להתאבד?"
"הזמר הכי אהוב עליי הבטיח להוציא אלבום אתמול, וזה לא קרה",
ענה אלי, "אני לא יודע אם הוא שיקר או שזאת הייתה מתיחה, או
טעות אנוש בשחרור האלבום, אבל בכל מקרה האמון שלי נשבר לתמיד.
אין לי למה להישאר כאן עוד."
ספיר הצטרפה לנשימות הארוכות של אלי.
"רוצה לקפוץ ביחד?", שאלה ספיר את אלי.
"תקשיבי", ענה, "זה לא משחק ילדים מותק. זה להתאבד. תקפצי או
לא, זה לא משנה לי, אבל תני לי לעשות את זה בשקט.".
ספיר הרגישה משהו בנפש שלו. היא הייתה יותר משלמה, משהו כמו
נפש וחצי, כמו אצל אבישי. אלי הציע לה סיגרייה, והיא סירבה.
"חרא על אלוקים", סיננה. היא עוד תנקום בו(וזה סיפור שבאמת
קרה, אותו שמעתי ממשיח בן דוד, אך זה סיפור לפעם אחרת).
היא קפצה מן הגג, ובדרך למטה אוויר חדר לה לכל מקום בגוף. הוא
גם פתח לה דלת סודית שהסתתרה עמוק בגוף, דלת סודית שספיר אף
פעם לא הבחינה בה. מאחורי הדלת שכבה חתיכת הנפש אשר תשלים
אותה. לא הייתה לה הסבלנות, וזה היה מאוחר מדי.
היא אפילו לא הפסיקה להרגיש מה זה נפש שלמה לפני שנמרחה על
המדרכה, ומלבד שלולית דם כהה, הנפש השלמה של ספיר שתקה.
אבישי חייך למחרת, ושב להיות עצמו. הסיפור איחה לו את הפצעים.