החולצות הקרועות שלי
עדות למסעות ישנים
אינן מוכנות להיפרד ממני.

בשנותיהן הראשונות לחייהן
היו פאר גאוותי
מזכרות מהלכות
להרפתקנות נפש צעירה
אך כעת  כשהדפסן דהה
הן ערומות זו על גב זו
במדף ארון מאובק
מבוישות מדי מכדי לצאת לחלל העולם.

לעיתים כשקר לי
אני לוקח אותן איתי.
תמיד תהינה שכבת המגן הראשונה
לגופי הרופס מזיכרונות השנים
ומעליהן עוד בגדים העונים נכונה
על מבחן תו התקן החברתי.

אבל כשמתחשק להן לבצבץ החוצה
מי אני שלא ארשה להן?
כל  אשר תרצנה ארשה!
אחרי הכול מה אדם הגון לא יעשה
עבור חבריו משכבר הימים.

חולצות הטריקו של חיי
לנצח אשמור לכן אמונים!