שׁוּלַמִּית וְיוֹאִי

יואי היה רודף אחרינו לפחות פעם בשבוע, הוא היה אורב לנו בין
השיחים שליד חדר המורים, מחכה בשקט בשקט שנעשה את הטעות הקטנה
הזו ונחצה את הדשא של בית הספר, ואז היה מגיח מהמסתור במהירות,
רץ ותופס אותנו בתנוך האוזן, מושך אותנו בנחישות עד המדרכה ושם
היה מסביר לנו, בשקט בשקט, "אסור לדרוך על הדשא. אסור לדרוך!"

ויואי היה רץ מהר, איש קטן, שלא לומר גוץ, שרץ מהר. מאוד.

רוב שעות האור היה יואי רכוב על מכסחת דשא גדולה ואדומה איתה
היה עובר בכל הדשאים של הקיבוץ השכן, הקיבוץ בו היה בית הספר
היסודי שלנו.

חוץ מלנסות לברוח מיואי התאמנתי גם שלוש פעמים בשבוע בקבוצת
האטלטיקה של בית הספר. איתנו בקבוצה היו כמה אצנים מהירים
במיוחד, אבל המהיר מכולם היה אמנון. אמנון היה גדול ממני בארבע
או חמש שנים ואני קראתי לו אגממנון על שם אחד מגיבורי מלחמת
טרויה, בגלל שכמעט בכל תחרות ריצה הוא היה זוכה לפחות במדליה
אחת.

ואמנון היה רץ מהר, ורק אלו שאמנון השאיר להם  אבק מאחוריו
בריצות השדה, ידעו עד כמה מהר הוא רץ.

ביציאה לאחת התחרויות, אחרי שכבר התיישבתי בהסעה, הגיח פתאום
ראשו של יואי הגנן מבעד לדלת, מיד רצתי להתחבא מאחורי אחד
הכיסאות האחוריים כי הייתי בטוח שהוא הולך לתפוס לי שוב באוזן,
אבל אז הוא התיישב ליד אמנון. "יואי אבא של אמנון מצטרף אלינו
היום כהורה מלווה," אמר לנו מאמן הקבוצה, ובאותו הרגע הבנתי
מהיכן ירש אמנון את המהירות הבלתי רגילה שלו, וגם איך יואי
הגוץ תמיד היה מצליח לתפוס אותנו על הדשא.

ומאז אותה נסיעה, ומכיוון שקינאנו באמנון תמיד על מהירותו,
צחקנו עליו מאחורי הגב ואמרנו שהוא רץ כל כך מהר בגלל שהוא פחד
שיתפסו לו באוזניים.

שולמית הגבוהה לימדה אותנו מוזיקה בכיתה ב', היא לימדה אותנו
כיצד לנגן בחלילית, כיצד להחזיק אותה נכון וכיצד לנשוף כך שיצא
צליל נקי, היא לימדה אותנו גם לקרוא תווים וגם לשיר, מהשירה לא
יצא הרבה אבל עד היום אני יודע לקרוא תווים בזכותה, היא הייתה
מלמדת אותנו מוזיקה פעמיים בשבוע בקול הדק והגבוה שלה, על גבול
הצווחני. וכשהייתי בכיתה ב' היא תמיד נשמעה לי סבתא מבוגרת,
למרות שהייתה אז אולי בת ארבעים.

נזכרתי גם שכמעט בכל פעם שהיינו מסיימים שיעור נגינה אצל
שולמית ויורדים חזרה מחדר המוזיקה לכיוון בית הספר יואי היה
אורב לנו ומחכה שנעשה את הטעות ונחצה את הדשא, ושולמית הייתה
צועקת עליו מרחוק "אל תעשה להם נזק לחוש השמיעה!" ואני הייתי
רואה שיואי תמיד מחייך חזרה ולא הבנתי למה.

למה הגנן הגוץ שרץ במהירות שיא, מחייך לשולמית הגבוהה
והמתולתלת?

בהתחלה כשעוד לא ידעתי שהם קשורים, הייתי מתלונן לאמא שלי בכל
פעם שיואי היה תופס אותנו באוזן ואמא הייתה אומרת שלא יכול
להיות, שיואי שר כל כך יפה ואני לא הבנתי איך זה קשור למכסחת
הדשא, אבל זכרתי שיואי מחייך לשולמית.

חוץ מללמד נגינה, שולמית הייתה מלווה בפסנתר וומנצחת על המקהלה
של הקיבוץ השכן, הקיבוץ בו היה בית הספר היסודי. יום אחד
המקהלה של הקיבוץ השכן הופיעה אצלינו בחדר האוכל, ואמא הכריחה
אותי לבוא להקשיב למרות שזה לא היה טקס יום הזיכרון, נראה לי
שבאותו הערב לא היה לה מי שישמור עלי, כי אני הייתי הילד
היחידי בחדר האוכל.

אמא הושיבה אותי בשורה הראשונה, ואז פתאום ראיתי את יואי הגנן
עולה לבמה אצלנו בקיבוץ, מיד הלכתי להתחבא מאחורי אחד הכיסאות.
ואמא שלי לא הבינה לאן נעלמתי. ראיתי שיואי בא לבוש בחולצת
כפתורים לבנה ולא בבגדי העבודה הכחולים איתם היה תופס אותנו,
אז אחרי שהתחיל השיר הראשון נרגעתי קצת וחזרתי לשורה הראשונה.
אמא הסתכלה עלי במבט נוזף אבל לא אמרה מילה.

המקהלה שרה כמה שירים, שירי גבעטרון כאלה אני חושב, אולי "ים
השיבולים", אבל אני לא באמת זוכר, ולמרות שלא היה דשא בסביבה
וזה בכלל היה הקיבוץ שלי אני הסתכלתי על יואי במתח כל הערב,
וידאתי שהוא לא יורד מהבמה לתפוס אותי באוזן.
כל עוד יואי שר, שמתי לב שהוא לא מסתכל קדימה, וזה הרגיע אותי,
אבל בהמשך קלטתי שהוא בכלל מסתכל הצידה. לקח לי קצת זמן להבין
שבעצם יואי מסתכל כל זמן השירה על שולמית הגבוהה, והיא הסתכלה
עליו חזרה.

יואי היה שר ומסתכל על שולמית ושולמית מנצחת על כולם ומסתכלת
רק עליו. גנן ונגנית.

"למה הם מסתכלים אחד על השניה?" שאלתי את אמא, "הממ, למרות שהם
נשואים הם עדיין מאוהבים" ענתה אימי בחיוך.

ואז הבנתי עוד משהו, הבנתי שלאמנון הייתה את הזריזות של יואי
ואת הרגליים הארוכות של שולמית.

יואי נפטר לפני כמה שנים ואמנון נטש מזמן את קריירת הריצה והוא
חי בכלל בחו"ל, ולמרות שעד היום אני לא לגמרי מבין מה יואי רצה
מהאוזניים שלנו, אני זוכר שלראות אותם שרים ביחד היה מבחינתי
טוב לפחות כמו לזכות בפעם הראשונה במקום הראשון, בתחרות הריצה
הארצית, בסוף כיתה ג'.