[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יאנג מן
/
יומן המורה

הקדמה:
אני אוהב את הסיפור הזה ורוצה להמשיך לעבוד עליו. יום אחד אולי
הפרסם אותו מעבר לאתר הזה. אני מאמין בכוח של ביקורת בונה
ומחפש תגובות כאלו:
1) פרשנות שלכם לסיפור וביסוס הפרשנות בטקסט.
2) בעיה שזיהיתם בצורת הניסוח, תחביר,והעלילה עצמה. ופתרון
אפשרי לבעיה.
3) משהו בסיפור שאתם חושבים שיש בו פוטנציאל, ורעיון איך לפתח
אותו עוד.

הפרשנות שלי לסיפור בתגובות.


יומן המורה
הילדים כבר מכינים את הדפים שלהם, קוראים אותם עד שיגיע תורם
להציג את הסיפורים. הם קיבלו מימני משימה לכתוב בהשראת סיפור
מוכר שהם קראו. משה הראשון לעלות, הוא מתקרב לקדמת הכיתה. אני
לא יודע מתי תשומת הלב שלי בורחת יותר, מתי שאני רק מסתכלת
ומנסה להקשיב לתלמיד שמספר, או מתי שאני כותבת במחברת ומנסה
להקשיבה לו. זה כאילו תשובה ברורה, אבל זה לא.
הם מספרים סיפור, לא הרצאה במתמטיקה. עכשיו כשאני חושבת על זה
דווקא יותר הגיוני לכתוב דברים בהרצאה מאשר בסיפור.
אולי חשבתי יותר בכיוון של החוויה שלי כילדה בבית הספר. תמיד
נאבקתי בריכוז, עד שהתחלתי לכתוב את המחשבות שלי, להילחם
בעיניים ובראש היה סיוט בשבילי, והעדפתי להתעניין במשהו, גם אם
לא היה קשור לשיעור. אבל גם היו הרבה זמנים בהם דברים מהשיח
בכיתה דווקא נכנסו לי למחשבות ולמחברת, שהצלחתי ללמוד טוב יותר
מאלה שלא עשו דבר מלבד להקשיב, או מאלה שהעתיקו את דברי המורה
בזמן שדיברה. הפסקתי עם זה כשה הגעתי ללימודים, זה כבר לא היה
אפשרי עם כל העומס ואינטנסיביות.
אני חושבת שכתיבה טובה יותר. זו בריחה מבוקרת של מחשבות,
בניגוד לתת להן לרוץ באופן חופשי ובצורה פרוע, ללא כל ביטוי
פיזי שיעגן אותם להווה. לא פעם יצא לי להתעורר ממחשבה ולזרוק
פתאום איזה הערה כללית ונואשת. זה הכי גרוע. מצד שני, עכשיו
אני מורה ואני לא נותנת לו את מלוא הקשב שלי. אני מצפה
מהתלמידים להקשיב לי לגמרי, ואם מישהו מדבר במהלך השיעור שלי
אני נוזפת בו.
בכל מקרה, משה מספר את הסיפור שלו, ויותר חשוב לי זה מה אני
אשאל אותו כשהוא יסיים. המחשבה שלי הייתה, לנסות לשאול את
התלמידים את דעתם לגבי משמעות הסיפור שיצרו, והקשר שלו לחוויות
מהחיים שלהם.
זה בעיקר בשבילם. לגרום להם למצוא הקשרים ואסוציאציות שלא חשבו
אליהם לפני, וכך לגלות בהם תובנות חדשות. בנוסף זה גם בשביל
שאר התלמידים. אני יודעת שאנשים מקשיבים הכי טוב כאשר מישהו
מדבר מנקודת מבטו ומספר על עצמו. עכשיו גם עלה בדעתי שזה יעזור
לי להבין את הסיפור, גם אם פספסתי חלקים מסוימים בזמן שכתבתי.

משה באמצע לספר את הגרסה שלו לסיפור "תיבת פנדורה".
זה מתרחש בעתיד הרחוק, העולם עובד בצורה אופטימלית ללא צורך
בדברים סינטטיים. חברות התרופות שנשארו מכינות את האנושות מפני
מגפות עתידיות. כאשר מגפה קטלנית פורצת, מדענית יוצרת קשר עם
רשת חדשות וחושפת את הסיבה האמיתית להתפרצות המחלה. היא טוענת
שחברות התרופות הזניחו את מכוני המחקר שלהם, בכוונה להגדיל את
הסיכוי שמחלה תצא. לאנושות שוב יהיה צורך בתרופות.
מעניין, הפוקוס בסיפור הוא חברות התרופות. זה לא הסקרנות
האנושית שאשמה, אלא אגו האלים - בעלי הכח שלא יכלו לסבול שאין
יותר צורך בהם. אני חושבת גם יכול להיות מגניב אם משה היה
מסיים את הסיפור שלו עם המדענית. היא הייתה התקווה שיצא מקופסת
הרוע. היא יכולה באופן מטפורי ואמיתי להסתובב בעולם לעזור
לחולים במגפה.
משה מספר טיפה על איך בחר את סיפור תיבת פנדורה. אז שאלתי מה
לדעתו החלק הכי מעניין במקור.
הוא ישר ענה שהוא לא יודע.  הוא הסתכל על הילדים האחרים, על
הרצפה ואז חזרה אליי. נתתי לו עוד כמה רגעים, לפעמים זה עוזר.
זה גם מראה לי שהוא באמת חושב על התשובה, שהיא דורשת עיבוד
מידע גבוה. אבל במקרה הזה זה לא הוביל לשום תשובה. לא המשכתי
עם השאלות, רק שחררתי אותו לשולחן.
הילד הבאה להציג את הסיפור שלו הוא אורן.
אני חושבת שהפעלתי יותר מדי לחץ על התלמידים לחשוב ולשתף.
להרגיש כזו חרד מול כל הכיתה, זה יכול ליצור חוויה רע, טראומה
אפילו.
משהו ברגע הזה הזכיר לי את השיחה שניהלנו כמה מורים אתמול
במזכירות. אחד המורים אמר שאין מה לעשות, כשדורשים ציונים אז
ההתמקדות תהיה על תוצאות ולא על תהליך. התחלנו להתווכח. אני
אמרתי שבאופן כללי מורה דווקא יכולה לעשות דברים בצורה שונה
מאיך שכל האחרים עושים, גם אם מדובר על מערכת גדולה ומורכבת.
הוא התווכח ואמר שזה צבוע.
עכשיו אני חושבת שהוא צודק. אני רוצה לחשוב שאם אכפת לך מה
משהו אז את יכולה לשנות אותו, אבל המערכת גדולה ואני לא
מושלמת. אני מצפה מהתלמידים לכל כך הרבה, אבל אני לא באמת יודע
איך להיות מודל לחיקוי חזק בשבילם, אני בקושי מצליח להיות אחת
כזו בשביל עצמי.
אולי שאלה טובה היא מה זה אומר להיות "מורה"? זה לא בהכרח אומר
להיות דוגמה מושלמת של אדם, אף אחד לא כזה. זה אולי אומר פשוט
להיות גורם מניע לסקרנות. הסיפורים שהתלמידים כתבו מאוד
יצירתיים, הם קראו וחקרו והסיפורים שלהם מבוסים טוב על המקור.
מורה יכולה להיות מודל לחיקוי, אבל היצמדות לרף המושלמות זו
דרך מהירה ליאוש. מורים יכולים פשוט להפוך את החומר למעניין
יותר ולהצליח. אני מקווה שהצלחתי בדרך השניה, ואני חושבת שכן.

אורן קרוב לסיים, הוא סיפר סיפור בהשראת הספר "כוזרי".
אני ממש שמח על התובנה שלי. היא מזכירה לי את התובנות שהיו לי
על החיים כשהייתי צעירה. אני חושבת שאני מקשיבה הכי טוב אחרי
תובנה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
באירלנד יש פרות
שרצות אחריך אם
אתה מוחא להם
כף, אוי העולם
היה כל כך יפה
אם רק הייתי
מוחא כפיים
ואנשים היו רצים
אחריי... הייתי
מביא אותם
למחוזות שהם אף
פעם לא ראו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 1/3/22 9:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יאנג מן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה