עצרתי בחדר שלה.
"היי איזבל. את רוצה שאני אעיר אותך כדי לצפות בזריחה?" אמרתי
לה באנגלית.
"כן, זה נשמע נחמד, "לילה טוב". היא ענתה בחזרה עם חיוך.
"לילה טוב" השבתי וניגשתי למוסך, שם ישנתי על מזרן פשוט.
אני נמצא כאן כבר יומיים. עיירה קטנה באמריקה הגדולה.
שכונה נחמדה, אנשים חייכנים.
הגעתי לכאן בטיול הגדול שלי אחרי הצבא.
אחד מהחלומות שלי היה לגור בעיירה אמריקאית טיפוסית.
עברתי על מספר גדול של דלתות, מבית לבית, בתקווה שתהיה משפחה
נחמדה אחת שתסכים לתת לי מקום לישון בו לכמה ימים, כדי שאוכל
לעצור ולחשוב על המשך המסע והמסלול.
ואני חושב שבינתיים אפשר גם להנות.
הלכתי לישון, לא לפני שסידרתי שעון מעורר לחצי שעה לפני
הזריחה, קצת אחרי חמש בבוקר.
שכבתי על המזרן. עיניים עצומות.
חשבתי על הבית. ההורים, החברים, ואלזה - הכלבה שלי.
כמו במסע בזמן, הייתי ער לפני ששמתי לב בכלל.
זזתי מימין לשמאל ומצד לצד עד שהיה בי את הכוח לכבות את
השעון.
קמתי, מתחתי איברים, ופיהקתי.
עברתי דרך הדלת ובמעלה המדרגות לחדרה של איזבל.
צירוף מקרים מוצלח שבבית שבו התארחתי גרה מישהי בגילי, 20.
היא למדה בקולג', בעיר אחרת באותו המחוז, אבל הרגישה לא טוב-
דלקת כלשהיא, וחזרה הביתה עד שתרגיש טוב יותר.
היא כבר בריאה, אבל הניחה שלא יזיק לה להישאר עוד יום או
יומיים בבית.
הערתי אותה בעדינות, היא פקחה את העיניים והתסכלה בעיני.
לאחר כמה שניות של בהייה ממושכת היא החליטה לקום סוף סוף.
עלינו לגג דרך הסולם לעליית הגג ופתחנו את החלון הגדול.
התיישבנו על פסגת הגג ושתקנו.
"מה המשקה האהוב עלייך?" שאלתי אותה.
"אממ, אני אלך על מיץ תפוחים" היא ענתה.
"ובכן, יש לי כאן רק מים," אמרתי ושנינו גיחכנו.
הושטתי לה כוס מים עם לימון ועלה נענע שהכנתי לפני שעלינו
לכאן.
נשענו על הגב.
הצבעים של הזריחה התחילו להתפשט ברחבי השמיים.
העננים היו מרהיבים.
הסתכלתי עליה, וראיתי דמעה מבצבצת מעיניה.
"מה קרה? למה את בוכה?", שאלתי.
"אני מפחדת." היא אמרה.
"ממה?" שאלתי, מבולבל.
"מהכל. אני לא יודעת מה אני עושה."
"לא הבנתי. למה את מתכוונת?"
"אין לי מושג מה אני עושה כאן. מה אני צריכה לעשות כאן. ולמה
אני. ואני מפחדת שאני לא אהיה מרוצה ממה שאני אעשה שאגדל. אני
מפחדת שאני אגדל. שאני אעשה משהו שלא ארצה. שלא אדע מה
לעשות."
רצתי להגיד לה משהו, להרגיע אותה איכשהו. אבל שום מילה לא בקעה
מפי.
"אתה לא מפחד?"
"הו, אני מת מפחד", אמרתי. "אין לי מושג מה אני עושה. רק לפני
שלושה ימים הייתי באוסטרליה. מחר אני יכול להיות אולי
באנטרקטיקה. אין לי מושג מה היעד הבא שלי. אני רק מושך כאן את
הזמן. ואני כל הזמן מתגעגע הביתה."
"אז למה אתה בכלל עושה את זה? למה אתה לא מוותר ונשאר באותו
מקום שבאת ממנו?"
"כי אני חייב את זה לעצמי. למצוא את התשובה לשאלה הלא ידועה
שמעסיקה אותי כל הזמן."
הסתכלתי על כוס המים. הקרח כבר נמס.
התשובה לא הספיקה לה.
גם לי לא.
השמש כבר זרחה מבלי לשים לב. כמובן. היא לא מחכה לאף אחד.