הכומר ישב וחשב על כך שהוא דואג מאוד. כל כך הרבה אנשים
מסכנים, וגם אחותו התדרדרה לזנות. הוא חשב על כך שקשר הדם חזק
מההבדל ביניהם, ורק מקרה הגורל גרם לה להיות שונה, והיא זונה
כי משהו מפריע לה וצריך לעזור לה. הוא קם והלך.
בבית הזונות נכנס לחדר של אחותו. היא נראתה כל כך חמודה. כמה
התגעגע אליה, כמה יפים הגעגועים. היא אמרה לו: "מה אתה מחפש
פה, אחי? כאילו לא חסרים אנשים שיבואו? טוב טוב נו, אתה אח
שלי". הכומר חייך ואמר שהוא מקווה שזוהי מעלה שהוא סולח לה על
דבריה הקשים ולא נעלב. "את אישה טובה", אמר הכומר. "כל אחד בא
פה עם שמות משלו לתת לי, מה זה טובה? למה אתה מתכוון לעזאזל?",
אמרה האחות. "זה הדבר הכי חשוב ויפה בעולם", אמר הכומר, "תמיד
תהיי אחותי היקרה". "ברור שאני אחותך!", צעקה הזונה, "אלא מה?
הכלבה שלך?". "את האדם הכי יקר לי בעולם", אמר הכומר, "אח או
אחות הם האנשים הכי קרובים ויקרים שיש". "אני לא יודעת מה זה
יקר", אמרה הזונה, "רק כסף בשביל זיונים, זה מה שהאנשים
רוצים". "יש גם רוח ויופי, לא רק חומר", אמר הכומר, "אבל הם
מתגלמים זה בתוך זה ולכן לא צריך לפחד מאף אחד מהם". "טוב
טוב", אמרה הזונה, "לא שהבנתי מלה ממה שאמרת, אבל זה נשמע לי
חכם". "סלחי לי אם העקתי עלייך בחוכמת חיי", אמר הכומר, "כל
כוונותיי להביע את רגשותיי הכנים אלייך". היא שתקה והביטה בו.
"יש בינינו קשר דם", אמר הכומר, "המוסר יפה. אלוהים אוהב
וסולח. את לא צריכה להיות זונה. זה מה שהקול הראשון שהומה בלבי
אומר לי כשאני מביט בך". היא הסתכלה באחיה הכומר וראתה כמה הוא
יפה תואר. אור טהור זהר מפניו, עיניו הצלולות בהו למרחקים,
שערו הזוהר התבדר ברוח, והבעתו הייתה אצילית. "סליחה שאני
מדברת אליך לא יפה, אחי", אמרה. "גם אני מסתכלת עליך. מותר
לי?". "בהחלט", אמר הכומר, "בלי סוף, ככל אשר תאווה נפשך. זה
מוסיף חוכמה". "אתה יפה", אמרה האחות, "יש הרבה בחורים יפים,
אבל אתה משהו מיוחד. אוף, מה אני בכלל עושה פה עם כל הגברים
הזבל האלה, שרק באים, דופקים והולכים? בוא נלך, הרי אנחנו
אחים".
הם הלכו.