הייתה זו המלחמה שטרפה את הקלפים. חודש וחצי היא נמשכה. הוא לא
הכיר אף אחד כשסופח לחטיבת העמק ולקראת סופה כבר זכר הכל ואת
כולם. בכניסה לעיר הם נאלצו לשכב מושפלים על הקרקע עקב פגזים
של מרגמה קלה שנפלו בלב השיירה עד שהמקור הושתק. אחר כך המשיכו
וחנו בחצר המשטרה. שם ראה בעיניים קרועות את מי שהיה הסמל
מגבעת חיים שיצא לטייל ברחובות ג'נין והוחזר לחצר הטיגרט
בשמיכת צמר ספוגת דם. כשהמשיכו אחרי שבוע להתקדם בעקבות הטנקים
לכיוון שכם נהיה יותר קל. כאן כבר היה יותר שקט. בעיר הוטל
עוצר והם יכלו להסתובב בחוץ. עוד שבועיים והכל נגמר.
את החודש האחרון להריונה הספיק ללוות בצעידות ונשימות עד הלידה
באסותא הישן שתפסה את כולם לא מוכנים. את המטה התקינו בבית של
אמה. חודש היא נשארה שם עד שהכבודה הועברה לחדר השינה בבית
החדש. גם כשהיו כאן, היה לוקח מדי בוקר את הילדה בעגלה לנני
ששימשה כמטפלת במשך השנה הראשונה. תמיד באותה דרך בין בתי
שיכון הותיקים הממוסדים, עבור הקיוסק של משפחת הגמדים החרוצים
ועד לדירת השיכון בקומה השלישית. נני לימדה את הילדה שירים
ומילים בצרפתית שהוא לא אהב. הילדה כבר הייתה כבת שלוש כשעברו
לרמת הנשיא. אז נולדה אחותה הקטנה. התינוקת סבלה מברונכיט
ספסטית וכמעט כל חודש קיבלה חום גבוה מאד שחייב זריקת פניצילין
מדר' מנחם. אחרי הזריקה היה מתפתח בפניה פצע ענק שהעלים כמעט
את כל אפה ונמוג לאט. בעצת הרופא הם החליטו לעזוב את העיר
ולרדת לדרום. הוא הגיש קורות חיים להנהלת החשבונות של מפעל
הכימיקלים במישור רותם וקבע ראיון בדיוק כשהזדמן להם לנסוע עם
עוד שני זוגות לצפון סיני. הטיול היה נפלא. נופי סיני היו
משכרים והחזרה לטבע בפיורד שבו חנו עשתה להם רק טוב. גם
הריאיון עבר בהצלחה, אבל כשחזרו לעיר והוא ניגש להודיע על סיום
העבודה, קרא לו הבוס הגדול ואמר "אנחנו לא מוכנים שתעזוב אותנו
סידרנו לך תפקיד מנהל חשבונות ראשי במפעל החדש שנמצא בהרצה
באותו מקום."
עד המלחמה הוא היה כאן מספר פעמים. השתכן במלון בעיירה ומשם
ירד לעבודה. הכיר את האנשים וסימן משימות. בסופי שבוע חזר
למרכז. בשבת האחרונה, קיבל צו שמונה ונסע צפונה לפיקוד.
עכשיו כשקיבל את מפתחות הדירה הוא נוסע דרומה. השנה הייתה
גשומה והמדבר התחפש לנוף ירוק עמוס צמחי בר שממהרים להתפתח
לפני שהיובש יחזור. אשתו בבית עדיין, עם שתי הבנות ובהריון.
פעם אחרונה תחת שליטת אמה ויש בזה גם אפקט חלוצי. מעין הגשמה
של חזון בן גוריון. מנהל כוח האדם של החברה ליווה את כל תהליך
קליטתו ואף את רכישת הדירה החדשה. את הבת הגדולה רשם לבית
הספר.
הוא נכנס ללשכת המנכ"ל. מגישים לו כוס תה. בחדר המנכ"ל מתנהלת
ישיבה עם ברוך מנהל הכספים של חברת האם. הוא הבכיר ביותר בחברת
האם אחרי יו"ר הדירקטוריון. מדברים שם על חידושים ושינויים.
מנהל החברה הוא אדם חברותי וטוב לב. מנכ"ל החברה אימפולסיבי
וחסר סבלנות. מנהל הכספים שהיה תמחירן בחברת מכתשים מסתגר כל
בוקר כשעתיים עם כוס תה ועם העיתון היומי פתוח על השולחן. על
עבודה ותוכניות לא מדברים. אסור להפריע לו. במחלקה שלו כ-12
אנשים חרוצים וסימפטיים. את מי שקדם לו שלח מזמן הביתה. יש לו
מרץ ותוכנית עבודה להתארגנות חדשה.
דלת החדר נפתחת וכולם יוצאים. ברוך, שאותו הוא כמעט לא מכיר,
ניגש אליו, מושך אותו בידו למסדרון ומחבק את כתפיו.
"שמע בחור" הוא אמר. "החברה הממשלתית שלנו יוצאת להפרטה
והנפקת מניות. זה יתפרסם בקרוב. אני רוצה שתחזור למרכז ותהיה
העוזר שלי".
6, פבר. 2022 |