אנחנו במיטה, הווילונות לא מסתירים את האור מבחוץ והמדבר מציץ
מהחלון. את כבר ערה מזמן, יש לך כוס תה ביד אחת וספר בשניה,
אני שוכב לידך ונצמד אלייך, וכל כמה דקות את מורידה את הספר
לכמה זמן, נשארת עם כוס תה ביד אחת ומלטפת אותי ביד השניה,
מסתכלת עליי.
אני כל הזמן זז כי ככה אני, את רגועה.
זה נחמד שאת מסתכלת עליי, זה חם ונעים. כי המבט שלך מלא בחום,
כאילו זה כל מה שאת צריכה, הרגע הזה הוא כל מה שצריך ואת פה
ברגע הזה.
וגם אני הייתי מנסה להיות ברגע, לא תמיד הצלחתי. לרוב לא
הצלחתי, לא לגמרי בכל מקרה. כי לא באמת רציתי שיהיה לי טוב,
הייתי קצת מזוכיסט. אבל עכשיו אני רוצה שיהיה לי טוב, ואם היית
פה עכשיו הייתי לגמרי ברגע, ואני הייתי מחבק אותך ומועך אותך
כמה שתרצי, גם אם אני אתעייף. והייתי מכין לך אוכל אפילו שאני
לא אוהב, כמעט כל מה שתרצי. הייתי מפסיק לזוז כל הזמן כשמנסים
לישון, נשאר בתנוחה שנוחה לך, ואני חושב שהיא הייתה נוחה גם לי
עכשיו. העיקר שאת צמודה, דבק. הייתי נותן לך כל מה שמגיע לך.
לפחות ככה אני מרגיש עכשיו.
אני מדמיין בית עם צבעים חמים, מעוצב יפה כי את עיצבת אותו,
ותמיד יש בו ריח של בישולים ועוגיות ויש שירים יפים, והמון מגע
וחיבוקים ונשיקות. וכל יום נכנס ביחד למיטה, את תשימי מיליון
קרמים ואני אסתכל עלייך, ואהיה ברגע. ולא צריך כלום חוץ מזה.
אני יכול לעשות הכל אם אני יכול לחזור כל יום לבית הזה |