בן הילד גדל בעיר. הוא היה ילד שקט ובעייתי. לא דיבר הרבה, נהג
לפרוץ בבכי ולא שיחק מעולם כדורגל עם הילדים האחרים בשכונה.
אבא שלו היה אדון מכובד, עם חליפה ועניבה, שעשה עסקים גדולים
ורווחיים. בן לא עשה כמעט שום דבר בזמן הפנוי, לא היו לו כמעט
עיסוקים ורק ישב ובהה בשקט בנוף שבחוץ בלי להבין אותו.
בן אכל ארוחת צהריים ואחר כך הקיא. אביו הסתכל בו בדאגה ואמר
שישלח אותו לרופא, רץ לטלפון והזמין תור. הם נכנסו למכונית
ונסעו. בן הסתכל כמה המכונית יפה וחזקה.
הנוף היה מעצבן וחוזר על עצמו. הדרך נמשכה בלי סוף. כשהגיעו
בסוף לרופא, אמר אבא לבן: "אני אכנס אתך ביחד לחכות בתור,
כשיקראו לך תיכנס לבד". בן שתק והנהן להסכמה.
הם ישבו וחיכו. בן התעצבן ואמר "אוף, כמה זמן". האב הרגיע אותו
וסיפר לו על ציפור יפה. אז הגיע התור. בן נכנס. אחרי שהרופא
בדק אותו כעשר עשרים דקות, אמר לו שצריך לשלוח אותו למעבדה.
בן יצא מפוחד ואמר לאביו מה שאמרו לו. האב אמר לו: "אל תדאג,
יהיה בסדר", אחז בידו והוביל אותו למכונית. בן רעד כל הדרך,
והאב סיפר בדיחות בעליזות. כשהגיעו למעבדה, ביקש האחראי להשאיר
את בן לבד. האב יצא באדישות וחיכה בשקט. בתוך המעבדה היה קר
מאוד. החוקר לקח חוט מתכת שחור ארוך ודק מאוד, והעביר אותו
בעדינות סביב פני בן. בן שתק. אחר כך לקח החוקר פלסטיקים
ואלקטרודות והדביק אותם סביב פניו של בן, ואז הסיר אותם. פתאום
שמע בן קול מעל ראשו ורצה להרים את המבט, אבל החוקר רמז לו לא
לעשות זאת. מבנה ירד מהתקרה על הראש של בן ולחץ עליו, כאילו
ניסה לרסק אותו. "בסדר", אמר החוקר, "אתה יכול לצאת, ותוצאות
יגיעו בקרוב".
בן יצא אל אביו והתפרץ בבכי. האב חיבק אותו, ליטף את לחיו ואמר
שהוא כל כך עדין וענוג. כשיצאו, לא נזהרו בכביש והגיעה מכונית.
בן הספיק לברוח, אבל האב נדרס למוות.
אמו חיפשה אדם אחר להתחתן אתו ולגדל את בן. היא הייתה יוצאת
למועדונים, רוקדת ומשתכרת. יום אחד הביאה מישהו הביתה, ובן
התפלא לראות אדם זר בבית. הוא הופיע יותר ויותר, ואחרי כמה זמן
הם התחתנו. האבא החדש אמר לבן ששמו אבנר. הוא היה מושיב אותו
על ברכיו ומספר לו מעשיות ואגדות. האבא הבטיח לבן, שביום
הולדתו הבא ייקח אותו לטייל ביער הקרוב.
בן התרגש וחיכה. היה חולם בלילות על הטיול. כל יום בדק בשעון
שלו, כמה ימים נשארו. אז הגיע היום. בבוקר חגגו לו מסיבה ענקית
בבית עד אחרי הצהריים. אחר כך אמר האב לבן: "בוא נלך".
הם יצאו. השמש הייתה חמימה. הם עצרו לקשור את הנעל על סלע. בן
דרך על חרא, התעצבן והתחיל לנקות את הנעל במרץ. האב נחלץ
לעזרתו וניקה היטב ובקלות את הנעל הקטנה. הם המשיכו ללכת. בן
ראה כמה גדולה הנעל של אבא.
כשהגיעו ליער הענקי, כבר היה ערב וחושך. הם הלכו ביער בין
העצים ירוקי העד המפותלים ותעו בדרך. "מה נעשה?", שאל בן,
"אבדנו ועוד מעט לילה. מפחיד". "בוא נדליק מדורה גדולה", אמר
האב, "אולי מישהו יראה אותנו ויבוא לעזור לנו". הם אספו עצים
והבעירו מדורה.
אחרי כשעה וחצי, אמר בן לאביו: "אבא, אני נורא פוחד". האב אמר
לבן: "אתה יודע שאני אוהב אותך, בן". בן אמר: "אני אוהב אותך
הכי בעולם, אבא". פתאום הם ראו אור פנס אדום קטן מהבהב באופק.
הם הלכו אחרי האור והגיעו לכפר קטן עם צריף ישן ובו יושב זקן.
הזקן שאל אותם מנין הם. הם שוחחו אתו וביקשו שיעזור להם למצוא
את הדרך. הזקן היה כבד תנועה מאוד אבל חכם והכיר את כל הדרכים,
ולכן הורה להם בדיוק איך עליהם ללכת. הוא נתן להם פנס שיאיר
להם את הדרך כדי שלא יאבדו שוב. הם פסעו צעד אחר צעד מסביב
ליער, עד שראו את ביתם. השעה הייתה מאוחרת, והם נכנסו לבית
ושכבו לישון.
באותו שבוע התחילו לשדר בטלוויזיה תכניות על מדע, אסטרונומיה,
אלקטרוניקה ומחשבים. בן התעניין בזה והסתכל בזה כל הזמן ולא
הבין למה. אולי זה היה כדי לשלוח את היום המפחיד, וגם את הצער
על מות האב הקודם ועל העינויים במעבדה. הוא התחיל לקרוא בשקיקה
ספרים על מדע ואלקטרוניקה ולעבוד עם המחשב הגדול שבחדר של
אביו. הוא ידע יותר ויותר. יום אחד בתוך חום בצהריים, הופיעה
קשת בשמיים. בן ישן במרפסת וראה כמה יפה הנוף עם הקשת. הוא
הסתכל בשמיים הענקיים לכל שטחם, התפעל וחייך. מטוס עבר באופק.
בן כבר היה יותר גדול, ובפעם הראשונה בחייו חשב על זה שלא
הייתה לו אף פעם חברה. כשהאבא בא בערב, ביקש ממנו דן למצוא לו
חברה.


שירה גרה במושב. אביה המושבניק היה אדם שרירי וחזק, והיה עובד
כל היום קשה עד מאוחר בערב במשק וחוזר הביתה עייף ומזיע,
כשכמעט לא היה לו כוח לדבר עם שירה. הם גרו בצריף עץ קטן עם
תנור חם ונעים בתוכו. האם הייתה מכינה כל יום שלוש ארוחות,
וקרן אור חמימה ונעימה נכנסה דרך החלון בבקרים. בחורף היה יורד
גשם חזק שהציף את כל הראייה, והאם הייתה נוסעת מוקדם מהרגיל
לגן הילדים, אוספת את שירה למכונית ומסיעה אותה הביתה. באביב
היו כל הפרחים נפתחים, ושירה הסתכלה בהם ושרה מנגינות לקצב
היפתחות הפרחים. בקיץ היה מעייף, הלכו לאט בצעדים כבדים, והאם
הייתה אומרת שנמאס לה לחיות. בסתיו אספו שמיכות בשקט ובאותה
תנועה ידועה לעליית הגג המצחינה, והזכירו זה לזה שבסתיו באות
מחלות. שירה הייתה יוצאת כל בוקר מוקדם לדשא שליד הבית ורואה
כמה יפה הטבע. הייתה קופצת על הדשא הגדול המוצף בשמש, והשמש
ליטפה את שערותיה הבלונדיניות העדינות והיפות. פירות קטנים
יצאו מפרחים שהיו פזורים על הדשא. שירה הסתכלה בציפורים שעל
חוטי החשמל ודמיינה שהבוקר מנגן לה. הטבע חייך ואמר לה תודה.
שירה החליטה לגלות איך אלוהים הצליח ליצור דברים כל כך יפים.
פתאום התחילה לרוץ. היא רצה ורצה ורצה. כשהגיעה לעיר, לא מצאה
את עצמה ונבהלה. אז הבחין בה בן, וירד אליה.
"את נראית לי מבוהלת", אמר, "אני בן". "אני שירה", היא אמרה,
"אני רוצה לגלות איך אלוהים הצליח ליצור טבע כל כך יפה". בן
אמר: "גם אני פתאום חושב על זה. פתאום אני רואה שהשמיים כל כך
גדולים ויפים. אלוהים הציל אותי מבעיות וצרות". "איך הוא הציל
אותך?", שאלה שירה. בן אמר, "את נראית נחמדה מאוד. אני אוהב
ילדות כמוך". שירה חייכה ושאלה: "מה זאת אהבה?". בן אמר: "אני
חושב שאלוהים הציל אותי בעזרת האהבה". שירה אמרה: "אז הוא גם
ברא עולם יפה בעזרת האהבה".