רובין קוזי לא זוכר חלומות.
הוא לא זוכר כלום. גורנישט. נאדא.

רובין מתעורר בכל בוקר מרוקן ממחשבות, לעיתים הוא מצליח לחוש
בזנב חלום החומק לו מבעד לסדקים שבקיר, לעיתים הוא מכווץ את
רכותיו עד כדי כאב רק בכדי לנסות ולתפוס את החלום רגע לפני
שיברח לו אל הרחוב, רגע לפני שיחוש שוב כאילו הוא משה המטפס
להר נבו ומשקיף משם אל עבר חלומו שהתפוגג.

הפעם האחרונה בה רובין זכר חלום כלשהו הייתה לפני יותר משלושים
שנה.

רובין הסתגל לבצורת החלומות הזו כבר לפני שנים, אבל בשבועות
האחרונים חל שינוי קטן בהרגלי השינה שלו, רובין שם לב שהוא
מתעורר בחלק מהבקרים עטוף זיעה חמצמצה באזור הצוואר וגם הסדין
והכרית שלו שספגו את ריח זיעתו כאילו רמזו לו שמשהו מתרחש שם
בממלכת הלילה, כאילו חלומותיו מקבלים חיים משל עצמם.

- "יש לך סיוטים לאחרונה, אני משוכנעת שזה קשור לעבודה שלך,"
אמרה לו אשתו לפני מספר ימים,
- "ולמה את חושבת כך?" שאל רובין,
- "אתה מתעורר לאחרונה בבהלה באמצע הלילה, ומדבר בצורה לא
ברורה,"
- "סליחה?"  
- "כן, כן, רק אתמול בלילה קפצת מהמיטה והעפת שני אגרופים
באוויר לאיזו לסת דמיונית ואז חזרת למיטה לישון, כאילו כלום."

- "אני?"
- "כן, כן, אני לא צוחקת. אולי תפנה לכוח אדם ותשאל אותם מה
אפשר לעשות עם העניין הזה של האגרופים באמצע הלילה?"
- "אולי, אולי באמת אני אפנה אליהם באחד הימים הקרובים, נראה."


בקשתה של אשתו וחמיצות זיעתו גרמו לרובין לנסות ולהיזכר
באירועים שקדמו לאותו חלום אחרון שחלם.

הוא חשב על העניין שוב ושוב בימים האחרונים, ולבסוף הבין שזה
זה, ושלמרות שזה נשמע מעט מוזר ואולי אף ילדותי ולא ממש
הגיוני, וכאילו מה הקשר בין אליס לבין בצורת החלומות ממנה סבל,
רובין החל משחזר את היום הראשון ללימודים בכיתה ה'.

באותו בוקר ראשון של שנת הלימודים הושיבו אותו לצד זוג צמות
שחורות וארוכות שחייכו אליו מיד ואמרו, "היי, אני אליס," משני
צידי החיוך שלה נצצו אליו זוג גומות קסומות ובשיעור האחרון
באותו היום רובין כבר היה מהופנט מהשקע המיוחד שנוצר בידה של
אליס, בין חיבור אגודלה לאצבעה, בכל פעם שהייתה כותבת.

השקע המכושף של אליס, שקע אליס הוא קרא לו.  

שקעליס.

שקליס.

כשהסתיימו הלימודים באותו היום צעד רובין לבדו לרחבת ההסעות,
הוא עלה לאוטובוס והתיישב ליד אחד החלונות והביט החוצה,
כשהאוטובוס החל נוסע הבין רובין שנסגר מאחוריו שער החזרה מהשקע
של אליס וגומותייה, רובין חש כיצד השקליס המתוק מושך אותו
אליו, כיצד הוא ממגנט אותו ופועם בצווארו ונהיה מאוחר מכדי
לסגת.

במשך חודשים שמר רובין את שקליס לעצמו, את כאבי הבטן, את
הציפיה המתוחה לצלצול הראשון בכל בוקר, את עצב הפרידה בסוף כל
יום, ואז בחופשת החנוכה, באחד הלילות הארוכים של השנה זה בא לו
בחלום, "אני אוהב אותך אליס," הוא אמר לה לפני ההפסקה הגדולה,
והגומות שלה חייכו אליו והשקע היפנט אותו.

ובבוקר למחרת, קצת לפני שהם יצאו להפסקה הגדולה, והמורה לחשבון
כבר יצאה ורובין ואוליס סידרו את הקלמרים ביחד, הוא חייך אליה
במבוכה, והבטן כבר ממש ממש כאבה לו מהתרגשות, והלב פעם לו
בוריד של הצוואר, והוא העיז, "אליס, אני חושב שאני אוהב אותך,"
והסמיק במבוכה, אבל אליס קימטה את המצח ואת הגבות, הפנתה אליו
את צמותיה ורצה החוצה לשחק עם הבנות האחרות, ורובין נשאר עם
כאב הבטן והחמיצות הזו בגרון.

ומאז הוא אינו חולם.

ובכל פעם שהיה מתאהב במישהי חדשה שלא התוואתה אליו, היה נהיה
לו מיד כאב אליס. כאליס, השקליס של רובין הפך לכאליס.

בתחילת דרכו ביחידה היו לו פגישות חודשיות עם הפסיכולוג, "אתה
ככל הנראה סובל מטראומת חלימה, זה נדיר אומנם אבל יש מקרים
כאלה, בהם החולם מונע מהחלום מלהיזכר במכוון."  אמר לו
הפסיכולוג באחת מפגישותיהם הקבועות.

אבל רובין חשב שזה כאילו מוזר ה "טראומת חלימה" הזו של
הפסיכולוג, כי כולם חולמים וזוכרים כל הזמן, נכון? כולם מסביבי
סוג של יוספים בעלי החלומות, שבע שנים רעות, שבע שנים טובות,
חלומות על פרות, על נפילות ממטוסים, על סוסים, על כסף, חלומות
רטובים, חלומות כואבים, איים אבודים, כולם זוכרים חלומות.

היום היה לו סידור עבודה רגיל, הוא קיבל בבוקר משימת בלדרות
ממפקד השלוחה וחזר לביתו כבר בשעות אחר הצהריים. לאורך כל היום
חשב על אליס. אישתו הגיעה מעבודתה בערב, הם אכלו ביחד ארוחת
ערב צפו יחד בסידרה בנטפליקס ולפני שהלכו לישון בדק רובין
שתיקי המילוט שלהם מוכנים מתחת למיטה והאקדח מוכן לפעולה
בכספת.

ואחרי שנרדם, המחסום השתחרר.
חלומותיו התעוררו לחיים לפתע. הם חזרו אחרי שנות הבצורת
הארוכות, כאילו תמיד היו שם, ורובין עלה שוב ורכב על אופני
החלומות שלו כאילו תמיד היו שם.

בחלום הוא יצא לטיול של כמה ימים עם תיק על הגב, הוא נעל נעלי
הליכה גבוהות וצעד לבדו בעזרתם של זוג מקלות הליכה. לקראת ערב
הגיע רובין לקרחת יער ירוקה וגבוהה, סביב הקרחת ניצבו עצי אדר
יפים, והוא עצר ועשה תצפית קצרה סביב כפי שלימדו אותו ביחידה.


הוא התיישב ואכל ארוחה קלה שהכין וחש מספיק בטוח להדליק מדורה,
לאחר ששבע פרש את שק השינה ונכנס אליו, ובחלום הוא נרדם מייד.


ושוב חלם.

בחלום שרובין חלם בשק"ש הוא נפל לתוך הבולען שנפער לאחרונה
בחצר האחורית של ביתו, הוא נפל כמה שניות עד שנעצר בחבטה קלה
על מזרון גבינה ירוק וגדול, רובין נבהל מעט מהחבטה, אבל מיד
הזדקף על שתי רגליו והבחין שממולו ניצבת רחבת ריקודים עגולה
וגדולה מעץ אורן ישן ועליה רקדה ילדה עם צמות.

לבדה.

אחת שתיים, שלוש, רקעו רגליה של הילדה, אחת שתיים שלוש, אליס
רקדה ואלס על הבמה. לא היה שם איש חוץ מהם, וגם לא נשמעה כל
מוזיקה ברקע, הוא לקח את האקורדיון האדום שהיה מונח לצד הבמה
והחל מנגן את "ואלס דה אמילי" שכל כך אהב. הוא ניגן לאט ואליס
נראתה מאושרת.

היא ניגשה לקצה הבמה עם הגומות שלה והזמינה אותו להצטרף אליה.

רובין הניח את האקורדיון ועלה באיטיות מהוססת לבמה. אליס
הסתכלה לו בעיניים, כמו שאז בשיעור החשבון ביום הראשון של
השנה.

היא החזיקה לו את היד, והוא ראה את השקע בין האגודל לאצבעה,
והיא נתנה לו נשיקה, ואז הושיטה את ידה מאחורי המותן שלו
והתקרבה אליו עם כל גופה.
הירכיים שלו רעדו מהתרגשות.

רובין התעורר מזיע בשק השינה שבקרחת יער, סביבו ניכרו כבר
דמדומים ראשונים של שחר, וכאבה לו הבטן מההחמצה הנוספת, הוא
השתין על שאריות הגחלים וארגן  את הציוד באיטיות, קיפל את שק
השינה וחיבר אותו לתיק. מעבר לעיקול נשמעו רעשי צעידה עמומים,
ולאחר כמה שניות הצטרף אליו מר מילן מפקדו מהיחידה, הוא היה
לבוש בפרוות דוב והיה לו תיק ענק על הגב, "בוא קוזי, יוצאים
למסע לציר הצפוני,"
- "סליחה, לאן הולכים, מר מילן," קוזי שאל,
- "לציר הצפוני רובין," הוא ענה,
- "וזה ארוך המסע?" רובין שאל מתרגש ושוב חש שקצת כואבת לו
הבטן, אולי הוא שוב צריך פיפי חשב.
- "לא רובין, לא, זה רק כמה דקות, כאן מעבר לסיבוב, בתחתית
הירידה."
לקח להם כמה דקות להגיע לתחתית, ונהיה פתאום קר, ובדיוק
כשהגיעו לציר הצפוני שבתחתית הירידה, וכבר ממש ממש קפאו לו
הפנים וכאבו לו הרגליים בגלל הקור הצפוני. רובין התעורר.

וזכר את החלום.

הוא הלך מיד לשירותים לעשות פיפי, ועדיין זכר את החלום, זכר
שלא הספיק להיפרד ממר מילן, כשחזר מתנדנד מהשירותים והחלום
ואליס היו עדין בראשו והוא היה כל כך מאושר וחייך לעצמו כי זכר
את אליס ואת הבולען, ואת מר מילן.  

לקח לו זמן לקלוט שאקדח הברטה 9 מ"מ שלו מונח מחוץ לכספת והוא
קצת התבלבל כשראה את אשתו עומדת ליד המיטה לבושה, היא הנידה
בראשה לעבר הטלפון הנייד שלו.  

רובין הסתכל על הצג, היו בו קרוב לעשרים הודעות, בשתי ההודעות
האחרונות נכתב "בהול, בהול, נא לפנות את הבית במיידי, נחשפתם,
תצאו מהבולען שבחצר."
משהו כנראה לא היה בסדר. אבל ממש לא בסדר!

רובין התלבש מהר, הוציא את תיקי המילוט מתחת למיטה, נעל את
הדלתות והגיף את החלונות והתריסים ויצא מהבית בזריזות לחצר.
בחוץ הוא אמר לאישתו שסופסוף זכר חלום, ועוד חלום על אליס.

הוא היה מאושר.

הוא הסיר את השמיכה שכיסתה את פתח המילוט בבולען והם התחילו
יורדים בסולם. תוך כדי הירידה שאלה אותו אישתו עצבנית "?Who
the fuck is Alice", אבל רובין לא הגיב, והירכיים שלו רעדו שוב
כשחשב על השקע, על שקליס.

מילן חיכה להם בתחתית הסולם, כשלצידו עומדת בחורה צעירה,
"תכירו, זאת אליס" הוא אמר.

אשתו חבטה בו והוא התעורר.

רובין קם והביט מסביב, אשתו ישנה לצידו, הוא לא הזיע ותיקי
המילוט היו עדיין תחת המיטה בדיוק כפי שבדק לפני שנרדם. הוא
בדק פעמיים ליתר ביטחון.

הוא עשה סיבוב בבית, וכל החלומות היו איתו, הטיול עם מילן,
אליס שהופיעה לו בשני חלומות שונים, ואישתו.

חלום בתוך בתוך חלום בתוך חלום.

הוא התיישב על המיטה ורעדו לו הירכיים שוב. הוא הלך להשתין,
וכשחזר אשתו עדיין ישנה, והוא חשב שזה פיצוי הולם על שלושים
שנה.