כשגופי קם בבוקר הוא לא ממש מתעורר, הוא קצת כמו רובוט שנע על
אוטומט, קצת כמו גולם העטוף עדיין בקורי שינה, הוא נע לאט.

ונכון שהשעון בטלפון הנייד כבר צילצל והשתקתי אותו לפחות פעם
אחת, וגופי קם פיזית מהמיטה ועיניו פקוחות וכלפי חוץ נראה
שאשכרה התעוררתי, אבל גופי עדיין רדום, גופי לחלוטין גולם
רדום.

ידיו מסדרות באיטיות את השמיכה, קיפול אחד, בקטנה, לא שמיניות
כמו בצבא, ואז הן פותחות את חלונות חדר השינה בשביל לאוורר מעט
את דחיסות הלילה. רגלי מתנדנדות בשיכרות קלה מחדר השינה אל עבר
המטבח, נזהרות שכתפי לא יתנגשו במשקופי הדלתות. שאריות סכו"ם
שהיה פזור כל הלילה על השיש מוחזרות למקומן שבמגירה, ובגדי אמש
המלוכלכים מועמסים למכונת הכביסה, שתחוש גם היא כאילו עושה
משהו על הבוקר.

אחרי הכביסה גופי מרגיש מעט בשל יותר להתעוררות, הוא פותח את
התריס החשמלי המוביל לחצר, מחלק קצת אוכל יבש לחתולים וניגש
לעבר הלול הממוקם בפינת החצר. דלת העץ הישנה חורקת כאילו נפתחת
מעצמה ועיני בודקות מה שלום המטילות הלבנות, ידי אוספות ביצים
מתא ההטלה ומפזרות תערובת טריה מהדלי, אני שואף את ריחו החריף
של הלול המתערבב בריח התערובת הטרי ואז מתעורר.

הלם ריח.

תערובת טריה וזבל עופות.

נזכרתי בפטנט הזה בו אני מצליח להתעורר אחרי התערובת והזבל
בשבת קיצית ונעימה אחת.

אחרי שכבר סיימתי את הביקור היומי בלול, התיישבתי במרפסת הפונה
אל החצר עם כוס קפה שחור אחוזה היטב בידי, לגמתי באיטיות מהקפה
המריר ונזכרתי שפעם פעם כשעוד הייתי נער מתבגר בקיבוץ היה לי
את היום השבועי בו עבדתי בלול. הייתי מאושר ביום הזה, אולי לא
כמו העץ של של, אבל מאושר בדרכי.

באותם בקרים הייתי משכים בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר וצועד רדום
אל הלול, בכניסה לחוות הלולים הישנה הייתי פוגש את קרלוס שניהל
את החווה, וביחד היינו מבצעים את סיבוב המתים של הבוקר.

התחלנו את הסיבוב בפתיחה ידנית של שני תריסים בכל לול, באמצעות
ידית מנואלה ידנית על מנת לתת לגז האמוניה להתנדף, היינו
עוברים לול לול, פותחים את קודם את התריסים, כי האמוניה
המצטברת בלילה בלול עילפה חלק מטובי הלולנים בקיבוץ, ואנחנו
כמובן נזהרנו.

לאחר שפתחנו את התריסים בכל אחד מחמשת הלולים של החווה
ואיווררנו אותם היטב, היינו חוזרים ללול הראשון ונכנסים אליו
ביחד לבצע את הסיבוב עצמו. היינו עוברים בכל מבנה ובודקים שאין
תקלות, בודקים שעשרת אלפי התרנגולות הלבנות מקרקרות, בודקים
שהמים זורמים ושהמאביסים מזרימים תערובת, ובעיקר אוספים את
המתים.

המתים שכבו פזורים בלול במיני תנוחות מוזרות, חלקם מפוררים,
חלקם מנוקרים, חלקם מעוותים, חלקם היו קרים למגע וחלקם אף
דביקים. חורף, קיץ, סתיו, אביב, תמיד אבל תמיד ישנם מתים
הפזורים להם לאורך הלולים המכווצים לי את הבטן.  

לאחר שסיימנו את הסבב בכל הלולים, מכווץ בבטן ועדיין רדום
צעדתי עם מריצת המתים לבור הרקב העמוק, הסרתי את האבן הגדולה
שכיסתה את מכסה הבור, לקחתי אוויר, פתחתי את מכסה המתכת הקר
הסטתי את מבטי וזרקתי את הפגרים לבור.
וכשהייתי מגיף את הדלת הבור הייתי מתעורר.

לאחר מכן הייתי צועד בנחת למשרד ויושב עם קרלוס, היינו שותים
קפה שחור ומעשנים סיגריית נובלס חונקת ומדברים שעה ארוכה על
התרנגולות ועל המתנדבות.

בלול שלנו שבחצר האחורית, יש רק שלוש מטילות, בניתי אותו
בתחילת מגפת הקורונה ממשטחי עץ ישנים שפירקתי, כי זוגתי אמרה
לי, "יש משבר ביצים בכל הארץ, תבנה לי לול!", אז ברור שבניתי,
כי לא מתווכחים עם ההנהלה, אבל עמוק בפנים חלחל אצלי משהו מוכר
מהעבר, הבנתי שהריח זה כנראה הפתרון שלי בשביל לקום בבוקר.

ומה עם קרלוס? הוא כבר מזמן בפנסיה, וזוגתי בכלל חושבת שאני מה
זה פעלתן על הבוקר, וכל הכבוד לי, היא פשוט לא מכירה את הטריק
הקטן הזה שלמדתי מקרלוס בשביל להתעורר בבוקר.

אז סיפרתי לה אתמול בלילה על קרלוס ושאני בעצם אוסף מתים
ומסניף תערובת, והיא חשבה על העניין כמה דקות ואז נדלק זיק
בעינייה,
- "אוה, יש לי רעיון נפלא, יש לי פטנט חדש בשבילך, תעשה איתי
אהבה טנטרית בכל בוקר,"
- "אה, ז'תומרת אני אמלא אותך באנרגיה ואת תמלאי אותי באהבה
ובתאווה?" שאלתי,
- כן, אוו, כן, אהבה, לגמרי," ענתה הזוגה,
- " אבל אני אשאר עם חצי תאוותי בידי," אמרתי,
- "לדעתי זה Winwin, ככה אתה לא תרצה לחזור לישון, ואני אמלא
את עונתי, לדעתי זה רעיון מושלם."

אז הבוקר אני שוב יושב במרפסת עם כוס קפה שחור ושוקל מה עדיף,
הלם ריח או חצי תאווה?