"לו הייתי בריא" נקודה. סימן שאלה.
"לו הייתי בריא" נקודה.
הממ, אני מנסה לטעום קצת את ה "לו" הזה על קצה הלשון.
להרגיש אותו בידיים וברגליים.
להרגיש את הבריא הזה בבטן.
שכחתי מזמן מתיקותה של בריאות מהי, המתיקות חלפה לה לפני קרוב
לארבעים שנה, הייתי אז נער צעיר, בקושי בר מצווה.
לו הייתי בריא, לא הייתי צריך לבדוק סוכר בכל בוקר מיד כשאני
מתעורר או לבדוק סוכר רגע לפני שאני נשכב לישון.
לו הייתי בריא, לא הייתי צריך להזריק לעצמי אינסולין חמש או שש
פעמים ביום, וגם לא לדקור את עצמי באמה או באצבע מספר דומה של
פעמים רק בשביל לדעת את רמת הסוכר לפני ואחרי כל ארוחה.
בתור תרגיל או משחק, תנסו פעם אחת להגיע מהרכב שלכם ועד דלת
הבית כשעינייכם מכוסות, ובמשחק מותר לכם להציץ פעם אחת בלבד,
רק פעם אחת. שזה בערך המצב עם הסוכר, כשלרוב אני מנחש, ונתקע
בדרך בכל מיני מכשולים. כמעט כל יום מכשול אחר.
וזה נכון שיש היום טכנולוגיות שמקלות את הליכת הסוכר העיוורת,
זה נכון, אבל זה אומר להיות סוג של "סייבורג" או כפי שקוראים
לזה בוויקיפדיה "אורגניזם קיברנטי", שזה אומר בעברית ש
"האורגניזם" סוחב בכיס או על החגורה משאבת אינסולין, והמשאבה
מחוברת לגוף באמצעות מחט, וה "אורגניזם" נושא בנוסף גם מכשיר
בדיקה רציפה בכיס השני, שגם הוא מחובר לגוף, עם מחט, כמובן.
ושני החברים האלו מלווים אותכם לכל מקום, ושניהם גם מצפצפים
בכל פעם שהם חושבים שישנה בעיה, גם ברגעים אינטימיים, גם באמצע
השינה.
ומשתף שהייתה לי כזו חברה במשך כמעט שלושים שנה, קראתי לה
רינה, שם חיבה. יצאנו קבוע, ידועים בציבור, היא הייתה אצלי
בכיס או על החגורה, ואני חושב שקראתי לה כך על שם מכשיר הקשר
שהטייסים היו נוטשים איתו את המטוסים, אבל זו סתם אנקדוטה. אני
ורינה בהפסקה בשנתיים האחרונות, פרודים, הנחתי אותה בארון
וחזרתי להיות רווק, ואני מזריק לבד, נמאס לי קצת להיות צמוד
לרינה, הרגיש לי קצת יותר מדי, קצת כמו ביפן. ואגב, אני יודע
שנעשו מחקרים בנושא וטוב להם לגברים להיות בזוגיות, וזה אכן
מאריך את ימיהם אבל בינתיים החופש טוב לי, אולי בהמשך אמצא לי
איזו רינה בטינדר שתחזור ותזריק לי.
לו הייתי בריא לא הייתי צריך לחשב לפני כל ארוחה כמה אינסולין
להזריק, לא הייתי צריך להסתכל לפיתה בעיניים, זתומרת עמוק עמוק
בבפנוכו של הפיתה, בפלאפל ובסלט ובעמבה ואז לנסות להבין איך
היא מרגישה או כמה פחמימות הפיתה סוחבת בתוכה, כי לפני כל
ארוחה צריך לפתח מערכת יחסים אינטימית עם כל אחד מרכיבי הארוחה
רק בשביל לספור את הפחמימות שהיא מביאה איתה. אמרתי פעם לרופא
שלי, שבסך הכל רציתי לאכול בשלום, ולא לפתח זוגיות עם המנה.
לו הייתי בריא, לא הייתי צריך להילחץ שמא הזרקתי יותר מדי
אינסולין. לא הייתי מוצא את עצמי ביום ההולדת העשרים ותשע שלי,
באמצע ירח הדבש, בבית חולים בבנגקוק, כשאני לא מבין איפה אני,
ואישתי שישבה לצד מיטתי מנסה לתקשר איתי ושואלת אותי כל מיני
שאלות מוזרות, כמו למשל איפה אנחנו נמצאים ובן כמה אני, ואני
שהייתי בהתחלה מבולבל וכנראה גם סבלתי מאובדן זיכרון קצר שאלתי
אותה מה השנה, ולאחר שהיא ענתה שעכשיו השנה 1999, הסתדרתי עם
החשבון והיא קצת נרגעה.
לו הייתי בריא לא הייתי צריך לוודא רגע לפני שאני עולה לרכבת
שיש לי בקבוק סוכר בכיס או לפני שאני הולך לישון שיש סוכר ליד
המיטה, כי להיות ללא סוכר זה באמת פחד מוות, אפשר להתעורר מזה
באיזה בית חולים בבנגקוק.
לו הייתי בריא והייתי מבולבל לרגע מאיזו סיטואציה, לא הייתי
צריך להבין האם אני מבולבל בגלל סוכר נמוך או סתם מבולבל אבל
מבולבל רגיל, כי מניסיון זה די מבלבל להבין שאתה מבולבל כשאתה
באמת באמת מבולבל, וסליחה שבילבלתי אתכם.
לו הייתי בריא לא הייתי עושה לבן שלי ארבע בדיקות סוכר ברצף
בלילה של העשרים ושישה ביולי אלפיים ושש, רק כי הוא חיסל בקבוק
מים שלם כמה דקות אחרי שיצא מהגן. לא הייתי חושב בכלל לגשת
אליו למיטה אחרי שהלך לישון ולעשות לו בדיקה אחרי בדיקה אחרי
בדיקה ולגלות שהסוכר שלו בשמים.
ובדקתי לו ליתר ביטחון סוכר בשני מכשירים שונים וגם בידיים וגם
ברגליים,
וחשבתי אחר-כך שאם לא הייתי בודק אז הכל היה ממשיך להיות
בסדר.
וכשראיתי את התוצאות הגבוהות והבנתי שהורשתי לבן שלי את אותה
הצרה בדיוק, והייתי כל כך חסר אונים וזועם שברתי באגרוף את דלת
ארון הבגדים בחדר השינה, ואז התקשרתי רועד לאבי,
- "מה לעשות," שאלתי
- "תיקח אותו לשניידר," הוא ענה קצרות.
ונסענו לשניידר בלילה מאוחר, והוא ישן באוטו, וכל הדרך עד
המיון התפללתי שיגלו שעשיתי טעות בבדיקות.
אשתי שאלה אותי פעם מה "כן" הייתי עושה ולא רק מה "לא", אז אני
חושב שדבר ראשון הייתי ישן כמה לילות ברציפות, הייתי מגיע
מהעבודה ונכנס עם הבגדים ישר למיטה בלי לעשות כלום, ואז נוסע
ונזרק על איזה חוף בסיני ומפחד רק מדברים רגילים, וכשהייתי
חוזר מסיני הייתי קם בבוקר ויוצא ישר מהבית, בלי בגדים ובלי
ארנק ובלי סוכר, אולי עם כפכפים וכובע, ופשוט הולך, נטורל,
נושם, בשקט. הייתי צועד למרכז הדר או למרכז תבורי, והייתי אוכל
שם כל מה שאני רוצה, סופגניות אשל עם נוטלה, ספינג'ים עם אבקת
סוכר, מופלטות עם מופלטות וצ'יפס.
הכי טעים זה צ'יפס. הייתי אוכל צ'יפסס בלי להזריק. אוךך, כמה
אני אוהב את הצליל הזה של הצ'יפססס.
ולסיכום מניפסט ה "לו הייתי בריא", רק אומר שאני נע ביום יום
על הרצף הזה שבין תל השומר לאברבנאל, בין להיות בריא וגם
להמשיך ולהישאר שפוי, וכל מה שאני יודע זה שהייתי בהחלט רוצה
להיות בריא, ואם אקח את זה עוד צעד אחד קדימה, יותר משאני רוצה
לחיות בריא הייתי רוצה למות בריא, ולמרות שזה אולי סוג של
ביזבוז אני מעדיף למות בשיא.
כי מה בסך הכל הבן מבקש לו בחיים אם לא למות בריא :-) |