פעם בשבוע היה חולף ליד דוכן קטן, היה צועד עם אביו ומקלות
התיפוף בידו בדרך לשיעור בבית הספר למוזיקה. מעולם לא הקדיש
תשומת לב רבה לדוכן שעמד ליד בית הספר, וגם כשגדל וכבר היה
מגיע לבדו לשיעורים לא הבחין בכיתוב על דלת הכניסה האחורית של
הדוכן:

                    "כל בו לישועות, כשמו - כן הוא.
              אוסף גדול של תפילות ותחינות לכל עת ושעה.
      יש לנו את ספר תהילים המבואר, את שמות הצדיקים המלא,
                    סגולות מספרי רבנו, מנחה, ערבית,
                      תיקון חצות, תיקון הכללי ועוד"

חלפו שנים רבות מאז והיום הוא שוב צועד ליד אותו הדוכן, ואיתו
בנו המחזיק את ידו. מתוך הדוכן הישן הביט לעברו איש זקן ומוכר,
אבל הוא לא זכר מאין, הוא הנהן בראשו לשלום והמשיך. מאחורי
הזקן ניצבה אותה דלת אפורה וישנה ישנה, אבל הוא לא שם לב,
והכיתוב עליה כבר דהה, ורק השורה בה מופיעה המילה "תיקון
חצות" נשארה שלמה.

היה לו אז מורה צנום עם פנים מוארות והרבה סבלנות, זכר שהיה
מחכה לשיעורים בקוצר רוח, זכר גם שבסוף כל שיעור היה לוקח אותו
אביו לאכול בדונר שבקצה הרחוב. אבל אביו כבר אינו, וחשב שגם
היא חסרה.

הוא לא מיהר, לא הייתה פגישה מיוחדת להגיע אליה, היה זמן
להעביר, זמן להתרגל למקום שוב, והם פסעו ביחד עד לקצה השני של
הרחוב ונכנסו לדונר.
"תן לי בבקשה צ'יפס גדול, מנה שווארמה בשבילי, וחצי מנת
שווארמה בשביל הילד, רק שווארמה בשביל הילד, בלי חומוס ובלי
תוספות, בסדר?"
- "בטיפול!"
- "כמה יוצא?"
- "חמישים ואחד הכל,"
- "תודה."

על הקיר מאחורי עמדת החמוצים היה שלט קטן:
"התיקון הכללי, הוא תיקון שאין לנו מושג לגביו,
זה שהולך איתך בדרך אל ההר כצל."

מבעד לדלת הדונר צפה מרחוק בנערים שהחלו נאספים ליד הבניין
המוכר, חלקם יושבים, חלקם עומדים, אחד מהם מנגן בגיטרה, הם
הצטופפו מול החלון הגדול. הוא הרגיש בזיעת התרגשות דקה היורדת
מקצה צווארו, הרגיש שחסר לו קצת אוויר.
הוא המשיך לנגוס בשווארמה בשתיקה, בנו אוכל מולו לאט ומביט
סביב בשקט. זכר שישבו ביחד וניגנו מזמורים, הוא והמורה. בעיקר
אהב שהמורה היה מלווה את התיפוף בשירת קטע מסויים מתהילים,

      מִי-הי-הי-הָאִישׁ, הֶ-חָא-פֵץ חַא-יִּים;
        אֹ-הֵ-ב יָמִים, לִרְא-וֹת טוֹב.

זכר שהמוזיקה הייתה מונחת למורה בכל איבר, בכל שערה, היה דייקן
המורה שלו, לא ויתר לו על צליל. בשיטוטיו בעולם חיפש את
הניגונים האלו פעמים רבות אבל לא מצא את הצלילים, חסרה לו
החיות של המזמורים, וכשניגן במועדונים מזדמנים בלונדון, בברלין
או בפראג, מצא לעיתים ניצוצות, כיוון כללי, אבל לא את המזמורים
של מורו.

רק פעם אחת ויחידה, בפאב אירי נידח, שגגו עשוי היה מסוג של קש
מעורבב עם קנים וענפי דקל, פאב שכמו נמלט במכוון לאיזו דרך
צדדית, מצא את רוחו של המורה, שכמו התגנבה לגופו של איזה אירי
זקן, שמח ושיכור שידע לנגן על כינור, על חמת חלילים ועל
אקורדיון. הם ישבו שעות ביחד, הוא בתופים והאירי בכינור, הוא
בפסנתר והאירי הזקן באקורדיון, הוא שהה אצל האירי כמה שבועות
עד שנגמר כספו, הבטיח שיחזור אבל כמו תמיד עזב ולא שב.

לפני חודש שמע במקרה שהאירי השיכור מת, הרגיש את שריר העצב
נתפס לו חזק בצוואר, הרגיש מחנק וגעגועים שהחלו לוחצים באזור
הצלעות.
הוא שכח למה בעצם חזר לכאן היום, האם זה בגלל האירי שמת, או
שמא זו היא? זכר שהייתה רזה, זכר את עיניה החודרות, שיער ארוך
וצוואר שתמיד רצה לשקוע בו. תמיד יש בחורה חשב, תמיד. קלט
פתאום שבנו מביט בו ולא מבין.
- "אבא, גמרתי את השווארמה," הוא שתק והמשיך לאכול,
- "אבא?"
- "רגע, שניה."

נזכר בפעם הראשונה שלהם, זה היה באמצע השביעית. היא התחילה
איתו בסופו של ערב חזרות ארוך, הזמינה אותו לגג בית הספר, היה
חשוך מסביב, שעת לילה מאוחרת, הם ישבו ודיברו על המורים, על
ההרכב, מרכלים, מתנשקים ומתחבקים. הוא התרכז בנשיקות, מריח
אותה, נושך את השפתיים, קצת שלה, קצת שלו, עד אותו רגע לא ידע
שאפשר בכלל לנשק אוזניים, עיניים, צוואר .
- "אבא, נוו, מה עכשיו?" אמר בנו, אבל הוא לא ממש שמע אותו.

ואז פשוט הסירה את חולצתה והתיישבה לצידו מחייכת, הוא חייך
נבוך, מסמיק, פעם ראשונה שהוא נוגע בחזה בידו, מרגיש את הרוך,
את החום, אחר כך מתקרב עם הפה והלשון, היה לה חזה קטן וזקוף
שהייתה גאה בו. היא הסירה את חולצתו וליטפה את חזהו, וליקקה את
פיטמתו, עברה בו צמרמורת נעימות, ואז התיישבה מאחוריו, עוטפת
אותו, מלטפת את בטנו, פותחת את הרוכסן, ושולפת אותו מבין
רגליו,  מלטפת אותו, עוטפת את כולו.
- "אבא!!" הזיכרון התפוגג.
- "כן, כן, תלך לרחוץ ידיים ונמשיך,"
- "לאן?"
- "תכף תראה."

לפני כשבועיים נתקל בה לגמרי במקרה ברחוב שליד ביתו. חלף רגע
קל עד שזיהה אותה, הביט בה מבעד לשנים, עיניה נראו מעט שקועות,
אולי זקנות, ואולי גם שלו, גם איתה לא שמר על קשר, והמפגש
הפתיע אותו, חש לרגע שהזמן לא עבר, אבל הוא עבר, הוא ידע שהוא
עבר. פתאום חש שעשרים השנה שחלפו הכאיבו לו בצדו השמאלי של
החזה.

סיפרה שהיא כבר לא שרה, הוא לא שאל על ילדים, אבל היא שאלה על
המורה שלו, הוא גמגם קצת, ואמר שלא שמר על קשר, וכשנפרדו לשלום
הוא מלמל לעצמו ש "הכעס כבר נעול אבל עדיין מטלטל, בין הפינות
החשופות אני צריך להיזהר . ," וחשב שטל גורדון שרה במדוייק את
מה שהוא מרגיש עכשיו. כשחזר באותו ערב הביתה השתחרר לפתע הכל.
האירי הזקן, המורה והיא. והוא כעס של עצמו שלא לקח אפילו מספר
טלפון.
- "אבא, מה אנחנו עושים פה?" שאל הבן בשלישית,
- "אנחנו אוכלים," ענה בשקט,
- "תכף אסיים לאכול ונלך, בסדר חמוד?"
- "בסדר אבא, בסדר."

הוא נזכר ביום שקם והלך, לא הייתה לו סיבה ברורה, אולי כי היו
מלא עננים אפורים, אולי כי היה צעיר. הוא היה בדרכו לשיעור
כרגיל ואז החליט לפתע שלא, שלא מתאים לו יותר. הוא ירד
מהאוטובוס, החליט שיכול לבד, החליט שיודע מה נכון, אפילו לא
נפרד ממנה, ולמחרת עזב את ביתו, עזב את הוריו, קנה כרטיס וטס
לאירופה, רק סיים את התיכון, אפילו לא עשה צבא, החליט שדי,
שהוא גדול מספיק, שהעולם מחכה לו, לא רצה לראות יותר את המורה,
לא רצה את המסלול שתוכנן לו. לא רצה.

הוא הביט לעבר דלת הזכוכית של הדונר עליה נכתב:

        "אני נהר המטהר מכל הכתמים...
      את הכתמים שיש לנו מי יכול לנקות?
   כשצריכים רפואה אומרים ה "תיקון הכללי"
             זה האור של המשיח!"

- "אתם טובים פה בציטוטים," אמר למוכר, "הא, כן, כן, זה לא
אנחנו, זו ירושה מהדור הקודם, לא נגעתי," ענה המוכר. המוכר
סיפר שבעל הבית נפטר לפני כמה שנים והוא קנה את העסק מבנו. הם
סיימו לאכול את השווארמה והוא פנה לבנו,
- "אתה יודע שפעם למדתי לנגן כאן בתחילת הרחוב, עשר שנים למדתי
כאן, מלאן שיעורים, הייתי הולך כל יום חמישי עם אבא שלי לשיעור
תופים,"
- "מי, סבא?"
- "כן, כן, סבא שלך."

הוא זכר את כל המקצבים, בוסנובה, סמבה, מוזמביק, בלוז, כל
חמישי, רוק, שאפל, אסטה, את כל השירים, את כל הפעמים הראשונות
בהן הצליח ללמוד מקצב או שיר חדש.
- "אהה, ובסוף כל שיעור הייתי טורף שווארמה כאן בדונר עם אבא,
.. עם סבא."
- "באס עם סנר והייט, קצב 16, תן בסנר," היה צועק לו המורה,
- "תן שניים בסנר, בס ומצילה, שניים בסנר, באס ומצילה וחזק על
הבס, יותר דגש על הבאס." והוא נזכר בניגון

   נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵ-רָע;
     וּש-ְפָתֶ-יךָ, מִ-דַּבֵּר מִרְמָ-אה ..

- "שניים ברצף על הרייד ועוד אחד על הסנר, שניים ברצף ואז מכה
על הבאס." ...

    סוּר מֵרָע, וַעֲש-ֵה-טוֹב;
      בַּא-קֵּשׁ שָׁ-לוֹם וְרָדְפֵ-הוּ.

הם חלפו שוב ליד הדוכן בדרכם חזרה לחלון הגדול של בית הספר
למוסיקה, "חמוד הבן שלך," נשמע קול מבוגר מאחוריו, "גם לי פעם
היה תלמיד בגילו," המשיך הקול, הקול היה מוכר, הוא הפנה לעברו
את ראשו, אבל זה שוב הזקן מדוכן הישועות?

הוא נראה מוכר, לא מזהה, אולי משהו בהקשר? אולי חסר לו כובע?
זה קצת משונה. בסוף הגיעו לפתח הישן והמוכר, החושך כבר ירד,
הרגיש את זווית פיו שהתעגמה, את גופו שנהיה איטי, הוא עקף את
החלון הגדול והמלוכלך וצעד פנימה עם בנו.
- "מנדי בוא תיכנס רגע, יש כאן מישהו חדש," אמרה המזכירה
בכניסה, מנדי הגיע מחדר צדדי, נעמד והסתכל עליו. אותו החיוך
חשב.
- "וואו, תראו מי כאן?!" צעק מנדי, "תראו מי כאן!"
- "היי גארינצ'ה," מנדי התנפל עליו,
- "הי מנדי, שנים שלא קראו לי ככה,"
- "שלך?" הצביע על בנו,
- "כן, כן, שלי," אמר וגאווה בקולו,
- "הבאת את הילד שילמד?"
- "כן, הבאתי."
- "אבא מי זה?"
- "קוראים לי מנדי חמוד, ואני מכיר את אבא שלך מאז שהיה קטן
כמוך.
- שיראה קצת אור האא?"
- "את האור, כן, כן, שיראה את האור".
- "מוכשר?"
- "אני חושב שכן," אמר והכניס את ידיו לכיס המכנסיים, נבוך
מגאוותו.

  מִי-הי-הי-הָאִישׁ, הֶחָא-פֵץ חַא-הא-יִּים;

- "וואו, כמה שנים עברו? עשרים, שלושים, בן כמה היית כשנעלמת?"
הוא שתק.
- "אתה חושב שאתה עדיין יכול לתופף את התפילה? יכול לתת לה
בראש?" שאל מנדי,
- "אני חושב שהבן שלי יצליח," הוא ענה.
- "טוב, נפלא! לכו לחדר, אתה אמור להכיר אותו, תתארגנו ואני
אנסה לבדוק מי מהמורים יכול להגיע."

הוא ליווה את בנו לחדר בו פעם למד, הדלת חרקה כשנפתחה למרחב
שפתאום נראה לו קטן, עטוף שכבות של צבע לבן מלוכלך, מרגליים
בועטות ותופים שנגררו, ועל התקרה דבוקים קרטוני ביצים בצבעים
ישנים, הוא נזכר בפעמים הראשונות בהם אוזניו שמעו כל מכה,
ועיניו נעצמו באינסטינקט מחבטות הבאס.

החדר היה מחניק ודחוס כמו שפעם, המזגן בקושי מקרר, והלחות
מדביקה את החולצה לעור, הוא אהב את הדחיסות, ולרגע דמיין אותה
עומדת מאחורי המיקרופון, באלכסון ממולו ושרה את טל גורדון,
"כשאת תבואי לא יהיה כבר כלום, זה כמו מקום אחר, אני בורח
וקורא לך לא יכול להשתחרר . " הוא הרגיש שוב בחיידר.

באס, סנר, באס באס, שתיקה / פלור, באס סנר, באס, באס. שתיקה /
פלור. סיום.  
הוא ישב על התופים. הסתכל מסביב. התרכז. דלת החדר נפתחה לפתע,
והזקן מהדוכן נעמד בפתח החדר מסתכל עליו.  ואז הוא הבין.
- "זה אתה מר מועלם?" אמר משתעל,
- "אל תקרא לי מר, אדון תלמיד, אל תקרא לי מר," חייך המורה.
- "אני רוצה שתלמד את הבן שלי לתופף כמו שלימדת אותי,"
- "הממ, ואני אלמד אותו שנים וגם הוא יברח?"
- "אני באמת לא יודע," הוא ענה,
- "אני מבין, טוב, שב, שב, תן קצת בבאס, בוא נראה את מצב הקצב
אצלך,"
- "מוזמביק?"

הם ג'ימג'גמו ביחד על התופים, והבן שלו ישב בפה פעור.
- "אני בן כמעט שבעים, רחוק מאוד מהבן שלך," אמר המורה,
- "בן כמה הוא?"
- "בן שש,"
- "כן, גם אתה היית בן שש כשהתחלת." המורה חשב קצת ואז אמר
- "טייב יא-איבן גארינצ'ה, יאללה, בוא נשבור כמה כלים, נאסוף
מחדש את הניצוצות שאבא שלך פיזר ונחזיר את האור." הוא קרץ אל
בנו ואמר לו לשבת מאחורי מערכת התופים.
- "ואתה אבאל'ה, תצא."

הוא סגר את הדלת אחריו, ועמד לידה, מאזין, "נתחיל בפארדידל,
ימין שמאל ימין. שמאל ימין שמאל." רצה לחזור את כל השנים
אחורה, רצה את אביו בחזרה לצידו, רצה לחוש אותו מסתכל עליו
מתופף, "ימין, שמאל, ימין, פעם דגש בשמאל ופעם בימין, שמאל
ימין שמאל" מתחיל לשמוע ניגון, מדמיין איך זה היה, מדמיין איך
יהיה.
 
  נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע;
   וּש-ְפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.    

הוא ישב לצד הדלת ארבעים דקות תמימות, ישב ועישן, מנדי בא
לקראת סוף השיעור וחיבק אותו.
- "עשית מצווה, " אמר מנדי,
- "מצווה?"
- "כן, כן, מצווה, החזרת לאיש את האור לפנים,"
- "הבאת לו שמחה רבה, ורבי נחמן אומר שזו מצווה גדולה להיות
בשמחה תמיד, מצווה גדולה."

ואתה מתרגש בשביל הבן שלך והמורה שלך, ואתה גם מבין בראש שהיא
ואתה זה ניגונים אחרים, שזה כבר לא יקרה איתה, שזה היה מזמן,
שזה בסדר, כן זה בסדר להשאיר דברים מאחור.
אבל בכל זאת בורחת לך דמעה, ואתה לא מתאפק, ושואל את מנדי האם
יש לו במקרה את הטלפון שלה?
----

מִי-הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים; אֹהֵב יָמִים, לִרְאוֹת טוֹב.
נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע; וּש-ְפָתֶיךָ, מִדַּבֵּר מִרְמָה.
סוּר מֵרָע, וַעֲש-ֵה-טוֹב;  בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.
[תהילים ל"ד, פסוקים יד-ט"ז ]