פינחס בן-אליעזר סיים את עבודתו במשרד. תפקידו היה להשגיח על
הרובוטים, הכורים מינרלים בגבעות שבסביבה. הרובוטים היו יעילים
למדיי; מעט מאוד עבודה ממשית נדרשה מהמשגיח. ברוב הזמן, הוא
פשוט שיחק באקס-בוקס שלו, ממתין שאחד המחשבים הגדולים יצפצף.
בכל חצי שעה הוא בדק את המסך הראשי.

החומרה והטכנולוגיה של הרובוטים סופקה על ידי בני כימה. חוצנים
אלו הגיעו בצלחות מעופפות. בתחילה, פעלו בצנעה, כשהם סוגרים
להם את איזור 51 בנבאדה כבסיס מבצעים, מלמדים את בני כדור הארץ
מעט מדע מתקדם בתמורה, אפילו מסיעים מדענים ופוליטיקאים
בחלליות שלהם לבקר מקומות שונים במערכת השמש. היה עליהם לפעול
בצנעה. הם היו כפופים לאמנת 1925 של המועצה הבין-גלקטית,
שבאותו זמן נשלטה על ידי בני וגה טובי-הלב. אבל עכשיו, הכוח
עבר לידי חסידי ההתרחבות.

בני כימה תכננו את המהלך שלהם בקפידה, תוך שימוש בטקטיקות
"הפרד-ומשול". תחילה השתלטו על ארצות הברית של אמריקה, ושאר
העולם הלך בעקבותיה. כעת הם כבר פעלו בגלוי, שולטים בכוכב הלכת
כולו.

פינחס צפה ברובוט האחרון שנכנס לחדר שלו במחסן, ואז איתחל את
תהליך הכיבוי. מערכות מסוימות נותרו לפעול; אלה היו מערכות
האבטחה ופיקוח-החוצנים. גם על המשגיחים פיקחו.

בעודו מתקרב לביתו ברכב השטח האיטי שלו, הבחין במכונית ביואיק
חבוטה בצד הדרך. איש זקן עמד לידה, רכון על אחורי המכונית.

הוא היסס. היה זה זר, וזרים לא הורשו בדרך כלל לשהות בעיירה.
בעודו מתבונן, הבחין בו הזר ונופף לעברו בלהיטות. פינחס הניח
לחמלה להתגבר על חששותיו.
"כיצד אוכל לעזור לך, אדוני?" שאל את הזר.

"נראה שהמנוע הלך, ואני תקוע כאן", השיב הזר. "היכן אוכל
להעביר את הלילה?"
"יש מלון במרכז העיירה", השיב. "אבל הם יעצרו אותך במקום
ויכניסו אותך לכלא בעוון השגת גבול". הזקן נראה מדוכא.

לאחר זמן מה אמר פינחס, "בוא אתי".

"ברטה, יש לי אורח", הוא הכריז בכניסתו לבית. אשתו הזעיפה
פנים. "אורח? בלי הודעה מוקדמת? והרי אתה יודע שזה גם הפרה
של..."

"אני יודע", קטע אותה בעלה. "אבל... תסתכלי עליו. לא יכולתי
להשאיר אותו לבלות את הלילה בכלא. הוא לא ישרוד".

ברטה הודיעה, "ארוחת ערב בעוד שעה בערך". כעבור רגע, הגיעה
לשולחן בחדר הסעודה עם שני ספלי זכוכית וקנקן מלא מים קרים
וטריים ממטהר המים.

"מאיפה אתה?" שאל בעל הבית את אורחו, לאחר ששניהם מזגו ולגמו.
"אני ממקום מרוחק", השיב הזר. "מה שמך, איש טוב?"

"אני פינחס. ואתה, אדוני?"

"שמי המלא מסובך מדיי לביטוי עבורך. אתה עשוי להכיר אותי בראשי
התיבות של שמי. יו"ד ה"א וא"ו ה"א. תוכל לקרוא לי יו"ד למען
הקיצור".

לקח לזה זמן מה לשקוע. "אתה אלוהים?"

"אבותיך קראו לי כך. בשבילם, הייתי אל. אני מגלקסיה אחרת".

"אתה נראה אנושי למדיי".

"זו תחפושת. אוואטאר. בצורתי האמיתית, אני מפיץ קרינה במינונים
קטלניים. בן תמותה לא יכול לראות אותי ולהמשיך לחיות".

לאחר שתיקה ממושכת, האוואטאר של יו"ד אמר: "אתה לא סקרן לדעת
למה באתי?"

"ברור", ענה המארח.

האוואטאר אמר: "בעשרים השנים האחרונות, דוכאתם על ידי חוצנים
מקבוצת הכוכבים כימה. בני עמך, לפחות אלה מביניהם שמחשיבים
עצמם דתיים, התפללו אליי. אם מספיק אנשים מתרכזים במחשבתם די
הצורך, ביכולתם לשגר אות מצוקה רגשי חוצה מרחבים
בין-גלקטיים".

"אז באת לעזור לנו?" שאל פינחס.

"זה תלוי בבני עמך", השיב האוואטאר. "אני יכול לעזור רק אם אתם
באמת רוצים את עזרתי".

כעבור רגע, נעלם הזקן. בלי אפקטים חזותיים יוצאי-דופן - רגע
הוא היה שם, במשנהו כבר לא. פינחס בהה בכיסא הריק, תוהה האם זה
היה אמיתי, אוח שמא סתם הזייה.

אשתו הופיעה עם ארוחת הערב. "איפה האורח?" תהתה, בוהה בספל
המים המלא-למחצה ובמושב הריק שלידו. "הוא פשוט... נעלם", השיב
בעלה, וסיפר לה את מה שנאמר לו. "אני לא יכולה להאמין לזה",
היא אמרה. "אתה בטוח שזה אמיתי?"

"לא ייתכן ששנינו מדמיינים דברים", הוא הפטיר. "אנחנו מוכרחים
להאמין".

"הוא באמת יעזור לנו?"

"כפי שהוא אמר, זה תלוי בנחישותם של בני עמנו".

--המשך יבוא--