פקס ממני אלי:
א.ג.נ.
הנדון: נא להעביר הודעת פקס פרטית זו לידי ירמי.
שלום ירמי, אתה מכיר ולא מכיר אותי, שמי גם ירמי וככל הנראה
אני יכול להיות אביך מבחינת הגיל אבל אל תדאג אני לא.
לאמא שלך לא היו הרפתקאות.
אני מכיר אותך די טוב, לפחות אני רוצה לקוות שכך, אני מכיר
למשל את שמות כל הנערות שהיית מאוהב בהן בתקופת התיכון, אני
יודע שהמידע הזה לא זלג לאף אחד.
במידה ואתה מעוניין לשמוע פרטים נוספים שלח לי הודעת פקס למספר
המצורף למטה משמאל ואני אענה מחר בלילה.
אל תדאג, לא מדובר על סטיה כזו או אחרת, אבל חשוב שתשלח רק
מהפקס של הלול, מהמשרד של אמא. אמא שלנו.
הסברים אם תרצה, אשמח להעביר בהמשך.
-----
פקס ממנו אלי:
אל: ירמי.
הנדון: הודעת פקס מהלול בקיבוץ.
ההודעה שלך קצת מוזרה, וסליחה, מי אתה? ולמה בדיוק הכוונה באמא
שלנו?
---
אני לפקס: יש לנו כמה דברים משותפים, בין היתר אבא ואמא
משותפים, רק שהיום הם יותר מבוגרים.
הוא בפקס: מה זאת אומרת היום? ומה זאת אומרת יותר מבוגרים?
אני: אני מבוגר ממך היום בשלושים שנה, וייתכן שמה שאני עומד
לספר לך ישמע קצת לא אמין. להמשיך?
הוא: תמשיך. כן.
אני: אתה זוכר שהיית ילד וראית את דאג וטוני בשחור לבן
במנהרת הזמן?
הוא: כן, שחור לבן עד לא מזמן, זוכר.
אני: זוכר שעמוק בפנים קיווית שהאפשרות קיימת, שאפשר למשל
לפגוש את לינקולן לפני שהוא נרצח בתיאטרון בשנת 1865?
הוא: זוכר, ועדיין רוצה .
אני: יופי, אז הנה אני נותן לך כאן פתח של תקווה. זה לא מסע
מלא לאורך הירקון על סוס ביחד עם יואל מויישי סלומון וזרח
בהרנט, זו רק חצי הדרך, אבל סוג של התחלה, אתחלתא דה-גאולה,
משהו בין לבין.
הוא: אוקי, תמשיך.
אני: אז ככה, בניתי מן מנגנון המאפשר שליחת הודעות למספר פקס
שקיים בזמן אחר, אפשר לשלוח עבר ואפשר גם לשלוח לעתיד, וכל עוד
הפקס קיים בזמן עבר או בזמן עתיד, והוא מחובר לקו טלפון אז
העברת ההודעה מתאפשרת. בינתיים אי אפשר לשלוח הודעות לזמן
שלפני המצאת הפקס.
הוא: זה לא נשמע אמין במיוחד.
אני: יש מצב, אבל תנסה לדמיין לרגע שאני סוג של מספר כל
יכול, כמו אסימוב עם המוסד, כמו טולקין עם ההוביט או אולי כמו
דניאל קיז עם אלג'רנון, וזה אני חושב יסייע לך לעכל קצת את
העובדה ולא לבזבז זמן מיותר בלבדוק אותי. אני זוכר למשל מי תפס
אותך שוחה ערום בבריכה של הקיבוץ בשתיים בלילה ביחד עם פטרה
המתנדבת מסקנדינביה.
הוא: מי?
אני: זה היה אבא.
הוא: וואלא, אוקי, נכון, הפתעת אותי עם הקטע עם פטרה המתנדבת
בבריכה, זה אכן היה אבא. אז ספר לי, אני כולי שלך, איך זה באמת
עובד, הסיפור הלא ממש אמין הזה?
אני: אז ככה, יש לנו בעתיד הלא מאוד רחוק טלפונים ניידים
קטנים שאנחנו הולכים איתם לכל מקום, גם לשירותים, זה לא שאין
עיתונים ללכת איתם לשירותים אבל זה כבר הרבה יותר נדיר היום,
משהו שמזכיר קצת את מכשירי הקשר הישנים והקטנים של מוטורלה,
אלו שהיינו משתמשים בהם בשביל לגנוב את הרכבים בקיבוץ, אבל
הטלפונים מחוברים לכל העולם מכל מקום בו יש רשת אלחוטית, על
הצג של הטלפון יש אפשרות לכתוב הודעות טקסט, משהו שדומה לפקס
רק יותר נוח, בלי נייר.
הוא: וואלה, בלי נייר, כמו במדריך הטרמפיסט, כמו אצל
אהרונצ'ו בחדר מחשב?
אני: כן, כן, בדיוק, כמו אצל אהרונצ'ו בחדר מחשב, שהיה המעשן
הכי כבד שפגשתי מאודי, קרוב לשלוש קופסאות ברודווי ביום, וגם
המורה הכי טוב שהיה לי אי פעם!
האפליקציה שיש על המכשיר הנייד, מעבירה את ההודעה למנגנון
המיוחד והוא מחזיר אותה אחורה בזמן.
ורק שתדע, שלקח לי קצת זמן לאתר את מספר הפקס מלפני שלושים שנה
בלול איפה שאמא עובדת, חרשתי את כל הרשת ובסוף מצאתי.
הוא: איזו רשת? הרשת הצהלית?
אני: הממ, נכון, נכון, התכוונתי לאינטרנט, כמה שנים וגם לכם
יהיה אותה בכל מקום, אבל חכה, קצת סבלנות. אתה תראה, האינטרנט
זה יותר גרוע מנחיל ארבה שמשתלט על השדה, רשת האינטרנט נמצאת
בכל מקום היום.
הוא: OK. לא בטוח שהבנתי אבל אני זורם.
אני: תשתדל להגיע למשרד של אמא בלול בלילות, כשאין שם אנשים,
תשכפל את המפתח. תוכל לענות ישירות למספר הפקס שאתן לך. זה
לוקח בערך דקה לכיוון. בגירסא הנוכחית זה כבר מקפיץ לי את
ההודעות לשעות הערב בהן אני יותר פנוי, אז נוכל להתכתב בלי
הפרעה.
הבנת?
הוא: כן
הוא: תגיד, איפה אתה גר?
אני: אני גר בפרדס חנה, לא רחוק מהים, אבל קצת רחוק מהמדבר.
הוא: אהה, אתה גר ליד השיריזלים?
אני: אהה, כן, כן, לא מאוד רחוק מהם.
הוא: תגיד, ולא יכולת לחשוב על מקום אחר, פחות לח?
אני: אהמ, מסתבר שלא, חשבתי על אולאן בטור וגם על ריקיאויק,
אבל אתה יודע החיים מגלגלים אותנו לכל מיני מקומות, אתה תראה
איך זה אחרי הצבא.
הוא: ומה השנה אצלך? בן כמה אתה?
אני: אצלי עכשיו 2020, אני בן חמישים.
הוא: הממ, זקן קצת, אפילו יותר מההורים, רגע, ויש לך ילדים?
אני: כן, שני ילדים, בן ובת, ילד מאשה ראשונה וילדה מאשה
שנייה, לא דומים לנו בכלל.
הוא: וואלה, אני עדיין לא בכיוון של ילדים בכלל.
אני: נכון, נכון, וגם כשזה קרה לא הייתי בכיוון, זה פשוט קרה
ולא התנגדתי.
הוא: תגיד, ושמרת עלי, יעני על הגוף שלי, זתומרת, זה מרגיע
שהגעתי בחיים לגיל חמישים אבל בכל זאת?
אני: עליתי איזה עשרה קילו, ואני קירח, אבל עדיין גמיש, לא
רק בראש, גם בגוף, עדיין רוכב על אופניים כמו שאז רכבנו לבד
במדבר, לבד לבד עם מפה אחד לחמישים אלף ואקדח הברנדלי של אבא.
אהה, והצלחתי לא למות מהיפואים, מרמות סוכר נמוכות, שים לב, יש
אחד מאוד מאוד מסוכן ביום ההולדת עשרים ותשע שלך. זה חשוב, זה
קורה בבנגקוק, בירח הדבש שלך עם אשתך הראשונה. אני יודע שאני
מגלה לך קצת עתידות, אבל חשוב שתהיה מוכן, אל תעשה שטויות ואל
תמות בטעות. ואם אתה כבר שואל, ז'תומרת אני בטוח שאתה שואל,
שתדע שעוד אין מרפא לסוכרת. רק אומר. עוד אין. אז תשמור על
עצמך.
הוא: רגע, ומה עם הפזילה והמשקפיים?
אני: בפקודת רופאת העיניים שלי הורדתי את המשקפיים לפני חמש
שנים, יש לי זוג אחד לראיה מרחוק וזהו, וגם בו אני בקושי
משתמש, לא צריך פריזמות, לא צריך צילינדרים, נסה גם, אולי תוכל
לחסוך לעצמך איזה עשרים שנות משקפיים מיותרות.
הוא: מעניין, הסיפור עם המשקפיים, אני סוחב אותם עלי מגיל
שלוש, ותגיד, אני חייב לשאול אפרופו משקפיים, רואים מפה כבר את
הסוף, ז'תומרת את הגבעה של הקיבוץ?
אני: הממ, כן, כן, בשנת עשרים עשרים כבר קצת רואים, זה
מתקרב, אני עוד לא בשורה הראשונה, זה עוד לא ממש מעבר לסיבוב
אבל הגבעה מתקרבת, יש קצת חברים שמתו, יש הורים של בני כיתה
שלך מהקיבוץ שעלו כבר לגבעה, אבל נראה שלי יש עוד זמן.
הוא: ואתה עדיין מפחד?
אני: אני, ממה?
הוא: נו, מהכל, מהחושך? מרעש של מקדחות? מבדיקות תקופתיות?
שלא יהיה לך כסף?
אני: הממ, שאלה טובה, כן, כן, מפחד, בטח מפחד, לפעמים יותר
מידי, לפעמים זה על גבול החרדה. אז אני מנגן על האקורדיון וזה
עוזר לי עם החרדה והעצב. העצב הזה שלפעמים אין לו סוף. עצב נבו
קוראות לזה המורות לספרות.
הוא: וואו, לא ניגנתי איזה עשר שנים . שושנה שושנה שושנה,
זוכר?
אני: כן, כן, שושנה שושנה אבל גם שירים אחרים אתה יודע, . זה
מצחיק אתה בגיל של הבן הבכור שלי וגם לו אני כבר לא ממש מסוגל
לייעץ.
הוא: תגיד, וההורים? מה איתם?
אני: ההורים עוד איתנו, אבל כבר קשה, יותר נירגנים, נכנסנו
איתם לאחרונה לשלב צער גידול הורים.
וסבא וסבתא, כולם, כל הארבעה כבר אינם. אפילו סבתא טובה נפטרה,
אז אל תחמיץ ביקורים, זה נגמר ואין דרך לסובב את הגלגל בחזרה.
תגיד, ורוקו עוד חי?
הוא: רוקו, וואלה, מדהים איך ידעת לשאול, בדיוק לפני יומיים
הרדמנו אותו. הוטרינר של הקיבוץ נתן לו זריקת הרדמה. הוא כבר
בקושי הלך, נשכב בחורף על התנור ספיראלה החשמלי והיה שורף את
השערות שלו מבלי להרגיש.
אני: וקברתם אותו ליד מגרש הכדורגל הישן?
הוא: כן, כן, בפינה של המגרש.
אני: זכרתי שזה היה ממש עכשיו, אבל לא היה לי תאריך מדויק,
אני עדיין מתגעגע אליו, ושתדע שאבא עדיין שומר את המלונה
מאחורי הבית, כי אמא הבטיחה לו שאם היא תמות קודם הוא יוכל
לגדל כלב. אהה, רק תוסיפו עוד סלעים מעל לקבר אחרת איזו חיה
תפתח אותו.
הוא: .. ואתה יכול לספר לי גם מה יקרה בעתיד?
אני: הממ, אני לא מציע, מעדיף גם לא לייעץ יתר על המידה,
אולי כי אני יודע הרבה יותר מידי, אולי כי אני לא יודע כלום,
זה מן מעגל ספיראלי שכזה, שגם אם אני אייעץ לך זה לא אומר
שהבעיה לא תצוץ מכיוון אחר.
הוא: ותגיד, קרה משהו מיוחד בעולם?
אני: כן, כן, קרו כל מיני דברים בעולם, ברית המועצות נפלה,
ויש אינטרנט בכל מקום, ויש טלפונים ניידים, וכולם מחוברים
לכולם כל הזמן, אולי בגלל זה נהיה הרבה יותר חם? אהה, ויש גם
שלום עם ירדן, מה אתה יודע, הייתי בפטרה, פטרה העתיקה לא
המתנדבת שלך, והיו כאן גם שלוש מלחמות ועוד כמה מבצעים. אבל זה
סטנדארטי אצלנו היהודים, מלחמה או מבצע גדול כל שבע שנים.
בערך. קצת כמו שנת שמיטה, עמ-מלחמה. עם-סגולה.
הוא: ואתה חושב שזה טוב לדעת את העתיד?
אני: שאלה טובה, שאלה טובה, שלמה המלך אמר פעם ש "ברוב חכמה
רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב", ואני מוסיף גם יוסיף עצב. אז
אני לא ממש יודע, אתה תצטרך להחליט, יש לך הזדמנות להתחרט על
דברים, ויש לך הזדמנות ליהנות מהחרטות, ליהנות מן הטעויות
באמצע נגינה. ואם תרצה אתה יכול תמיד ליצור קשר מהלול, אמא
עדיין עובדת שם.
אהה, וכן, עצה חינם, הכי חשוב זה לנגן, כמה שיותר, תרופה טובה
לעצב.
הוא: ואתה יודע כבר מה ארצה לעשות כשאהיה גדול?
אני: עדיין לא, לא ממש, אמא תמיד סיפרה לי שכשהייתי קטן
רציתי לעבוד בתור ספר ולהיות נהג מונית כי ספר עושה כסף ונהג
מונית מסתובב כל היום.
אבל נראה לי שהיום מתאים לי יותר לכתוב סיפורים. אולי אהיה ספר
סיפורים, מה אתה אומר? |
