הטלפון צלצל במוצ"ש בשעה אחת עשרה ושלושים בלילה. קולה של
אישה. "אני מדברת מבית החולים אני חייבת לפנות  דירה של נפטרת
בהרצליה. זה דחוף מאד"
העבודה שלי מחייבת לא להיות מופתע מצלצולי טלפון בכל שעות
היממה ולהיות מוכן לכל סוג של בקשה.
קוראים לי ארמנדו. אני כבר 30 שנים במקצוע הזה. יש לי צוות
נאמן ומיומן יש  לי קבלני משנה ואני מסוגל להיענות כמעט לכל
בקשה בתחום ביעילות ומסירות. בסך הכל מדובר כאן בתחום רגיש של
יחסי אנוש ואתה חייב ללכת עם הלקוחות במקרים רבים בזהירות
ורגישות כדי לא לדרוך על עצב פתוח.
"תמתיני בבקשה, אני אוציא את היומן ונקבע"
"אפשר מחר?"
"לא, מחר אני עמוס כל היום". "יש לי יום שלישי בבוקר. מה שם
בעלת הדירה?  "יוספה בן דוד"
"תני לי כתובת וניפגש שם. תביאי תעודת פטירה ואת תעודת הזהות
שלך ושל הנפטרת. אני צריך פרטים ולמלא שאלון"
קבענו ליום שלישי בעשר בבוקר בבית הנפטרת.
האישה שחיכתה בדירה הפתיעה אותי. היא הייתה  גבוהה. מאופרת עם
עצמות לחיים בולטות, שערה מסולסל אסוף מאחור. היא לבשה חליפת
צמר אפורה שני חלקים מחויטת מיטב האופנה ונעולה בנעלי עקבים
מבריקות.
"הנה המפתחות של הדירה והמחסן הצמוד" היא אמרה. "אני רוצה
שתפנה את הדירה מכל התכולה שבה למעט ארונות קיר וריהוט מטבח
ומקלחת שמחוברים לקירות. הדירה צריכה להיות ריקה".
"את לא רוצה לקחת לעצמך שום חפץ או מזכרת?"
אני כבר  לקחתי את כל מה שאני צריכה" היה לה קול חסר גוון,
כמעט אדיש אבל הטון היה מתוח ומצווה.
הצבעתי על ויטרינה "מה עם אוסף הבובות הזה?" שאלתי.
"תוכל לזרוק את כולו"
"והחנוכיות?"
"גם אותן"
העפתי מבט סביב. בסך הכל דירה של חדר וחצי ברב קומות מודרני עם
ארון ספרים לא גדול ומרפסת גדולה. נראה לי משימה קלה יחסית.
ישבנו למלא את הטפסים. אני מקפיד בנושא הזה כדי לא להיתפס
במצבים שאני מפנה דירה שלא כחוק. האשה הציגה בפני  תעודת פטירה
מיום שבת ותעודת זהות שלה ושל הנפטרת. על פי תעודות הזהות היא
הייתה בתה היחידה של הנפטרת. על השולחן הייתה ערימה קטנה של
מכתבים שטרם נפתחו. שאלתי אם יש לנפטרת עוד קרובי משפחה? "אין
לה קרובים, אני הקרובה היחידה".
"תסלק את הכל מכאן. לא אכפת לי לאן ואל תשכח את המחסן
בכניסה".
סגרתי איתה את מחיר הפינוי. לא היה בה שום  סימן של עצב, אבל
ניכר בה שהייתה מתוחה. הציצה בלי הרף בשעון ונראתה ממהרת. "אני
עסוקה מאד. מבקשת שלא תתקשר אלי בשום שאלה או ברור, לפני
שתסיים את הפינוי ותחזיר לי את המפתחות". השאירה לי את המפתחות
ואת הדירה ויצאה.
המשימה נראתה לי קלה למדי.
את הספרים העברתי לחנות ספרים יד שניה שאני עובד איתה. את אוסף
הבובות פיניתי עם הויטרינה למחסן שלי. אני מנהל רישום של דברים
שעלול להיות להם ערך כספי. אוסף שלם יכול להכניס לא רע.
את ארונות הבגדים רוקנתי עם אנשי לאחר מיון לשקיות עם סימונים
ושלחתי לסוחר בגדים משכם. שני שקים גדולים עם נעלים לסוחר
בחברון. את המצעים והשמיכות שלחתי לארגון צדקה וגם לכלי המטבח,
הסירים, הצלחות והסכו"ם מצאתי פתרון בשני מעונות לנשים מוכות
ולפנימיית נוער בסיכון.
אחרונים היו המטה הזוגית, השידות, הכיסאות והשולחנות ששלחתי
למחסן הגדול למיון יחד עם התמונות שהורדנו מהקירות.
זה לקח בסך הכל כחצי יום לרוקן את הדירה.
נשאר המחסן הקטן עם דלת הכניסה הנפרדת. בטח ייקח לנו עוד כרבע
שעה לפנותו.
פתחתי את הדלת ונדהמתי.
היו שם מדפים ועליהם קלסרים מסודרים עם כותרות בכתב יד  מסודר.
"משפחת בן דוד" ככותרת ראשית וכותרות משנה שמצביעות על מקומות
ועל שנים. פתחתי קלסר אחד. זה היה יומן כתוב בכתב יד יפה וצפוף
מלווה בתמונות של בני משפחה ונופים. מתחת למדפים הייתה תיבת עץ
עם קלטות וידאו גדולות.
פתחתי את הקלסר האחרון. זה היה יומן השנה האחרונה של הנפטרת.
החלטתי להעביר את כל הקלסרים למשרד שלי. פשוט לא יכולתי לזרוק
את האוסף הזה. הגברת ביקשה לא להתקשר איתה. היא ודאי יודעת מה
התכולה. אולי עוד תתחרט על מפעל החיים הזה ובינתיים זה יכול
להמתין.

8 ינואר 2022
שמעון בארי