[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עמנואל עורי
/
כאילו לא קרה כלום

במוצאי שבת הייתי שרוע על המיטה בחדר שלי בביתי ברמת-גן, מאזין
לצד האפל של הירח של פִּינְק פְלוֹיד. המוזיקה הייתה מעולה אבל
לא הייתי מסוגל להינות ממנה. הייתי שקוע ברחמים עצמיים ומדוכא
לגמרי. עירית, החָברה שלי, אהובתי, גמרה איתי בפתאומיות מוחלטת
ובלי להסביר כלום. חוֹדשָיים כבר עברו מאז, ועדיין סרבתי
להשלים עם זה.

ציפצוף מכונית חד חתך את חוט מחשבותיי האומללות. הצפצוף היה
מוכר, של האוֹפֶּל של אבא של אָרִיק. נעמדתי על המיטה והסתכלתי
דרך החלון למטה. אריק ישב מאחורי ההגה והסתכל עליי עם חיוך על
הפנים. לא הייתי מופתע. תמיד הופענו אחד אצל השני בלי להתקשר
קודם. נופפתי לו בידי. הוא עשה לי סימן שארד למטה ואני החזרתי
לו סימן שאני כבר מגיע. הוא כיבה את המנוע והדליק סיגריה. אריק
היה חבר שלי מילדות והרבה מהתקשורת בינינו הייתה בסימנים.

"ניסע לנֶלוֹ לאכול?" הוא הציע אחרי שהתיישבתי במושב שלידו.
"שיהיה נלו", אמרתי בחוסר עניין. אריק ידע מה קורה איתי וקיבל
אותי גם הפעם, מצוברח כמו שהייתי, בהבנה סבלנית של חבר טוב.
"יַנַּאי, קשה לי לראות אותך ככה כל הזמן," הוא אמר ברחמנות
והתניע את המכונית. "אתה חייב לצאת מזה. אני אומר לך עוד פעם
שתוך כמה ימים, מקסימום שבוע-שבועיים, אתה מוצא לך חָברה חדשה,
ואז אתה תיכף תשכח מעירית. אני מכיר אותך ואני מבטיח לך שזה מה
שיקרה." אבל אני המשכתי בשלי. "הלוואי וזה היה כל-כך פשוט,"
אמרתי.

הוא הגיש לי קופסת סיגריות והמשיך לנסות לעודד אותי. "אז לפחות
בוא נהנֶה מסְטֵייק בריא אצל נלו." לקחתי סיגריה ודחפתי פנימה
את המצית החשמלי שבלוח המכשירים. "ואחר-כך נקפוץ לפנחס ונשב
אצלו לאיזה בירה או שתיים. שם אתה תמיד תופס ראש טוב." המצית
קפץ החוצה. "בסדר נו, שיהיה," אמרתי והדלקתי את הסיגריה.

מסעדת נלו ביפו הייתה הומה מאנשים, כרגיל ביום שבת בערב. אחרי
עשר דקות של דחיפות ושל וויכוחים מי היה שם קודם ומי בא
אחר-כך, הקטע שהכי לא סבלתי שם, הגענו סוף-סוף אל חלון
ההזמנות. אריק הזמין את המאה-חמישים גְרם לבן שלו ואני הזמנתי
את המאה גרם בקר שלי, ומשם זזנו לאיזור חלון הקבלה שהיה הרבה
יותר שקט ונינוח. ריח הבשרים הניצְלים עם השוּם גרם לבטן שלי
להתחיל לגרגר. מצב רוחי היה מחורבן אבל לפחות היה לי תיאבון.
חיכינו בסבלנות עד שג'וֹרְגִ'י, הקופאי הנחמד שכולם אהבו,
הכריז במבטא הרומני שלו, "מֵיאָה-הוֹמִישים לוֹבַן, מֵיאָה
בּוֹקַר", וניגשנו לחלון. הבשרים חיכו לנו בתוך פיתות טריות.
הוספנו בקבוקי קוֹלָה, שילמנו, ומשם עברנו לשולחן התוספות שהיה
צמוד לביניין.

חייל במדים של חיל-האוויר עמד ליד השולחן והעמיס טחינה לתוך
המנה שלו. כשגמר, הגיש לי את הכף ומבטינו נפגשו. "ינאי!" הוא
אמר במין התרגשות, "וָואלָלה זה אתה." גם אני זיהיתי אותו מייד
ואמרתי לו, אבל בצורה הרבה יותר מאופקת, "אָהלַן יוסי, מה
אתך?" יוסי ואני היינו ביחד בקורס מכונאֵי מטוסים בבית-הספר
הטכני של חיל-האוויר, ואחרי הקורס נפרדו דרכינו.
"אני בסדר, משרת בתל-נוף," הוא אמר. "איפה שָמו אותך? אני לא
זוכר."
מייד נזכרתי בעירית. גם היא שרתה בתל-נוף. "שדה-דוב," אמרתי.
"ג'וֹבְּנִיק, אה?" הוא התריס וקרץ לעברי.
התרגזתי. נמאס לי כבר מהיחס הזה לאלה שמשרתים בשדה-דוב מאלה
שמשרתים בבסיסים אחרים. "עזוב אותי בחייך," סיננתי לעברו. "זה
הכל אותו דבר. אני מזמין אותך לבוא לבקר אצלינו ולראות
בעצמך."
סתם נו, בצחוק," יוסי נרתע, ואחרי היסוס הוסיף, "אבל תשמע, אם
כבר נפגשנו אז יש לי משהו לספר לך."

גמרנו עם התוספות. "אתה לבד פה?" שאלתי אותו, והוא הנהן. "אז
בוא תצטרף אלינו ותספר לי מה שיש לך לספר לי. אגב, תכירו,"
החוויתי, "זה אריק, חבר שלי. אריק, זה יוסי." הם ברכו אחד את
השני באהלן קצר ושלושתנו ניגשנו לאוֹפֶּל של אבא של אריק
ופתחנו שולחן על הבָּגָז' מאחורה.

עמדנו שם ואכלנו בשקט. מיץ של סלט מעורבב בטחינה ושומן בשר
התחיל ליזול מהפיתה של יוסי על הבגז'. אריק ניגב עם מפית כמה
שיכל וביקש ממנו שיזהר לא ללכלך לאבא שלו את האוטו. יוסי ניגש
לשולחן התוספות והביא איתו חזרה ערמה של מפיות. הוא כיסה בהן
את הבגז'. "איך זה?" שאל עם צחוק על הפנים ואריק אמר לו תודה.

אחרי שגמרנו לאכול הדלקנו סיגריות ועמדנו נשענים אחורה על
המכונית, מעשנים ומביטים על העוברים ושבים בשתיקה, ואז יוסי
פנה אליי ואמר, "תשמע ינאי, נכון יש לך חברה בשם עירית, פקידת
טייסת אצלינו בבסיס?"
תיכף נלחצתי. "הייתה לי חברה בשם עירית, פקידת טייסת בתל-נוף,"
אמרתי לו, "גמרנו. איך אתה יודע?"
"אה, אז אתם כבר לא חברים?" הוא נהם, ובקול שלו ניכרה איזושהי
אכזבה. "טוב, בכל מקרה, יצא לי להיפגש איתה פעם בבסיס ודיברנו
קצת, והתברר לי ממנה שהיא חברה שלך, ולה התברר ממני שאני מכיר
אותך."
"מעניין, היא אף פעם לא סיפרה לי שהיא פגשה אותך," אמרתי.
הוא צחק צחוק רע, ובמין חשיבות עצמית של ידען גדול אמר, "אז
בוא אני אגיד לך למה היא לא סיפרה לך שהיא פגשה אותי. בגלל
שאני יודע משהו עליה שאתה בטח לא יודע, משהו שהיא לגמרי לא
רצתה שאתה תדע, אז היא לא סיפרה לך שהיא פגשה אותי כי היא לא
רצתה שאתה תיזכר בי ואולי תחפש אותי ותדבר איתי, ואולי אני
אגלה לך מה אני יודע."
הוא נשמע לי סתם מתגרה ולא היה לי מצב-רוח לזה אבל רציתי מאוד
לשמוע מה עוד יש לו להגיד. בנימוס מלאכותי ביקשתי ממנו, "אז
אולי בבקשה תיגש לעיניין ותגלה לי מה אתה יודע עליה שאני לא
יודע?"
"שכבר הרבה זמן יש לה אצלנו בבסיס עוד חבר אחד חוץ ממך," הוא
אמר.
הרגשתי איך בבת-אחת עולה לי הדם לראש. נעשה לי חם. בזווית
העיין ראיתי את אריק מפנה את ראשו הצידה ומתחיל לשפשף את האף
שלו, הסימן המוסכם בינינו לרדת מהעיניין.  
"כמה זמן כבר יש לה עוד חבר אצלכם בבסיס?" שאלתי את יוסי.
"תן לחשוב רגע," אמר, ואחרי רגע הפליט, "שלושה, ארבעה חודשים.
לא יודע בדיוק."
"אתה רציני?" פלטתי לעברו והוא הנהן במין כובד ראש מעוּשה
ואמר, "כן, רציני לגמרי, טייס מהטייסת שלה."
נעצתי את עיניי באדמה ולקחתי שאיפה חזקה מהסיגריה. אֵפר נפל
ממנה על הנעל שלי. "היא התחננה לפניי שאני לא אספר לך על זה אם
אני פוגש אותך," הוא הוסיף.
"אבל אתה כן מספר לי. למה?"
"כי היא סתם זַנְזונֶת, העירית הזאת, מפלרטטת עם כולם."
התרתחתי. מה הוא קורא לה זנזונת, המַנְיַאק הזה?
"על אמת, ינאי, בחיי. תעשה לעצמך טובה ותשכח ממנה. אל תבזבז
עליה יותר זמן, היא פשוט לא שווה את זה."

יוסי שאל אם הוא יכול לבוא איתנו לפנחס השָקט. גם רציתי וגם לא
רציתי שהוא יבוא אבל יותר רציתי אז לקחנו אותו, ושָם, אצל
פנחס, מעל כוסות חצי-ליטר של גולדסטאר מהחבית הוא המשיך לספר
לי על מעלליה של עירית. אני לא יודע אם כל מה שהוא אמר היה
נכון. לכאורה הוא עשה לי טובה בכך שסיפר לי איך החברה שלי בגדה
בי, אבל הייתה מין יהירות ביחס שלו גם אליה וגם אליי שלא שיקפה
לי אמינות. אולי הוא ניסה להתחיל איתה והיא לא נתנה לו. אולי
הוא סתם נהנה להיות איש של בשורות רעות. לא יודע, ולמרות זאת
האמנתי לו. דבריו איכשהו התאימו לאירועים ביני ובין עירית,
והיו בהם גם כמה פרטים קטנים ואישיים עליי שהוא לא יכול היה
לדעת משום מקור אחר חוץ ממנה; כמו למשל, שלא אהבתי לשכב אִתה
כשהיא למעלה ואני למטה. מה שכן, התברר לי שאם עירית לא הייתה
זנזונת, כמו שהוא קרא לה, היא לכל הפחות הייתה פטפטנית לא
קטנה.

אריק, שישב בשקט כל העת, שאל אותי אם להזמין לי עוד בירה. "לא,
קח אותי הביתה," אמרתי לו, וכל הדרך חזרה לא דיברנו. עליתי
הביתה, ובלי לומר מילה לאימא שלי הסתגרתי בחדרי, נכנסתי למיטה
וקברתי את הראש מתחת לכר.



                                         

למחרת לא חזרתי לבסיס. באופן רשמי, כך יתברר לי בהמשך, עשיתי
נפקדות מהצבא. זאת הייתה הפעם הראשונה בכל השירות הצבאי שלי
שהעזתי לעשות דבר כזה. אבל האמת היא שלא הרגשתי נועז בכלל. מה
שכן הרגשתי זה שכל עולמי חרֵב עליי, וכנראה במין ניסיון נואש
להפוך את עצמי לָמשפיע הראשי על החורבן שלי, לעומת גורם חיצוני
כלשהו, כמו למשל חָברה שבגדה בי, החלטתי לעשות מעשה. חיכיתי
בחדר שלי עד שאימי יצאה לעבודה, ואז נכנסתי לחדר השינה שלה
ומעומק ארון כלי המיטה, מתחת לכמה שמיכות חורף ישנות שבהן כבר
לא השתמשנו, הוצאתי את אקדח הבֶּרֶטָה שהיה מוחבא שם. לפני
הרבה שנים אבא שלי הביא אותו הביתה שלל מהמלחמה. שמתי את האקדח
בתרמיל הגב שלי עם עוד כמה מחפָציי האישיים, וכך, לבוש במדי
חיל-האוויר, עזבתי את הבית.

תפסתי טרמפ לתל-אביב וירדתי בדרך חיפה, לא רחוק מגשר הירקון.
פעם טיפסנו אריק ואני על אחת מהקשתות שלו. אריק עלה ראשון
וטיפס עד למעלה. אני עליתי אחריו ובאמצע תפסתי פחד וירדתי
חזרה. עכשיו רק נתתי מבט קצר בגשר והמשכתי הלאה. ידעתי בדיוק
לאן אני הולך וידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות כשאגיע לשם.
ירדתי לעבר השפה הדרומית של נחל הירקון השָלוו והתחלתי ללכת
בתוך שדרת העצים שלאורכו לכיוון הים. לימיני, בנחל, שטו סירות
משוטים קטנות בלי להשמיע קול. לשמאלי, קצת גבוה יותר, היה רחוב
בני-דן, עמוס כרגיל בשעה זו בכלי רכב עצבנים ורועשים. קיווית
ששלוות הנחל תאפשר לי לחשוב בזמן ההליכה אבל המולת הרחוב גרמה
לי צרימה לא נעימה באוזניים ולא יכולתי להתרכז, ולכן החשתי את
צעדיי.

כך הגעתי לרחוב אבן-גבירול, וכעבור רגע קצר ראיתי מולי את גשר
אוסישקין. גשר העץ הישן היה כבר סגור לכלי רכב ועכשיו יכלו רק
הולכי-רגל ורוכבי אופניים לחצות איתו את הירקון. עצרתי להתבונן
בו. הגשר הצנוע הזה תמיד ריגש אותי, יותר מגשר הירקון בכל
אופן. אולי בגלל שהיה עשוי עץ. אולי בגלל הדרך שבה רעש ורגש
כשהיו עוברות עליו מכוניות בזמנו. או אולי בגלל שפשוט היה כיף
לעמוד עליו, להישען על המעקה ולהסתכל על הירקון למטה. לפני כמה
שנים עברתי שם פעם מאוחר בערב וראיתי איש זקן זורק מהגשר עגלה
של סופרמרקט לתוך הירקון. העגלה בטח עוד שם, הרהרתי עכשיו
לעצמי, מעלָה חלודה וירוֹקֶת. מי יודע מה עוד מונח שם למטה
בקרקעית הנחל?

קרוב לשִיפְכוֹ בים מתעקל נחל הירקון מכיוון מערב לכיוון צפון
ומתווה בינו ובין הים מעין חצי אי קטן שנראה כמו לשון בתוך
המים. נמל תל-אביב היה שם פעם. אחרי שהנמל נסגר הוקמו במתחם
מגרשי התערוכה הראשונים, ואחרי שהם נסגרו הוסב המקום לאיזור
תעשייה שבו פעלו בתי-חרושת, מחסני שירות, מוסכי רכב, אולפני
הקלטות, וכמובן "גלידה מוֹנְטָנָה" האגדית שכנראה לא תיסגר
לעולם. אבל בימים אלה הסממן הבולט ביותר באתר ההיסטורי הזה היה
של עזוּבה: בניינים נטושים ופרוצים, שלדים חלודים של כלי-רכב,
ערמות אשפה, וצמחיית פרא שנראתה בכל מקום. רגלֵי אדם פסקו כמעט
לגמרי מלבקר במקום. הצִיוִוילִיזַצְיָה כאילו שכחה ממנו. אבל
לא אני.

הגעתי לשטח והמשכתי להתקדם צפונה, לכיוון תחנת הכוח רֶדִינְג
ד'. עברתי ליד שדה קוצים רחב ידיים. סביב השדה נראו מעקי ברזל
חלודים ושברי טריבונות וספסלי עץ. זה מה שנשאר מאיצטדיון
המכבייה, האיצטדיון הלאומי הראשון בארץ. קשה להאמין, אבל במקום
הזה שיחקו פעם כדורגל וקיימו תחרויות אתלטיקה בינלאומיות. כמה
דקות אחרי כן הגעתי לעוד גשר, האחרון שחוצה את הירקון לפני
שהנחל מגיע לסופו בים התיכון, והאחרון שלי להיום. אין לי מושג
לְמה שימש הגשר הזה בעבר אבל הוא כבר מזמן היה אסור לשימוש.
ליד הגשר היה עמוד ברזל תקוע בחול, נטוי על צידו, כאילו נכנע
לרוחות הים, ואליו מחובר שלט פח חלוד שכבר בקושי אפשר היה
לראות את הכתוב עליו: "סכנה אין מעבר!" ומתחת לכתובת סימן
הזהרה דהוי של גולגולת ושתי עצמות חוצות אחת את השנייה
באלכסון. הייתה שמועה שמישהו פעם התאבד כאן כשקפץ מהגשר. והגשר
באמת היה במצב רעוע ומסוכן למעבר. כל מה שנשאר ממנו היו כמה
קורות עץ רקובות שהתעגלו כלפי מטה, כמעט נוגעות במים. איך הוא
עוד לא התמוטט לגמרי עד היום אינני יודע. עברתי עליו כבר כמה
פעמים, ותמיד בחשש. אבל הפעם, כשחציתי אותו בדילוגים על קצות
הנעליים, לא הרגשתי שום פחד. הייתי נחוש בדעתי, והנחישות הזו
הייתה הרבה יותר חזקה מהפחד שבחציית הגשר. הפעם זה לא היה סתם
חלק מעוד הרפתקה אחת של כיף. הפעם הייתה לי משימה, המשימה
החשובה בחיי.

האָרוּבָּה הענקית של תחנת הכוח רדינג הזדקרה מולי. כשאתה נמצא
קרוב אליה היא נראית כמעט מאיימת. היא לא העלתה עשן; המראה שלה
כשהיא מעשנת היה מאוס עליי והבוקר שמחתי כפליים על כך שלא
אצטרך לסבול אותו. הייתי עכשיו במרחק של כמאתיים מטר מהתחנה,
קרוב מספיק כדי לשמוע כבר את רעש הטוּרְבִּינוֹת שבפנים.
זמזומן הלך והתחזק ככל שהתקרבתי. הצצתי לעבר מגרש החנייה שהיה
ממוקם מול הכניסה לתחנה. היו שם כמה עשרות מכוניות, אבל נפש
חיה לא נראתה. כך זה היה כמעט תמיד. הקפתי את המתקן והתקרבתי
לאיזור שמאחוריו, שפונה לים. הייתה שם תלולית עפר גבוהה בעלת
שלוש זרועות שתחמו משלושה צדדים שטח בצורת מרובע ויצרו מעין
בריכה, אליה נשפכו מידי כמה דקות מים שהגיעו מקִרבֵיי תחנת
הכוח. טיפסתי על אחת מהזרועות והבטתי סביבי. כעבור רגע הגיע
עוד מחזור של מים מהתחנה. המים נשפכו לתוך הבריכה המרובעת ברעש
אדיר, שממקום עומדי היה אף חזק יותר מרעש הטורבינות, ומשם
המשיכו הלאה לעבר הצד הפתוח של הבריכה, שם התמזגו עם מי הים
התיכון. על פני מי הבריכה ריחף קצף לבן ואדים התרוממו ממנו,
ובאוויר עמד ריח חריף של פחם.

תחנת הכוח רדינג ד' הייתה מקום קודר, מכוער ונודף ריח רע, אבל
למרות כל זאת אהבתי לבוא ולשבת בצִילה. מקרוב אפשר היה לראות
כמה עצומה היא, וכשהטורבינות עבדו במלוא העוצמה והמים נשפכו
לתוך הבריכה זה היה פשוט מדהים. העוצמה הזו עברה לי ממש בכל
הגוף; כמו העוצמה של מסוק מהטייסת בה שרתתי שעברה לי בכל הגוף
כשהוא ניתַק מהקרקע בשעת המראה, או כמו העוצמה של המוזיקה של
לֶד זֶפֶּלִין שעברה לי בכל הגוף כשהקשבתי לה בפוּל ווליום.
הייתה לי אהבה מיוחדת לדברים עוצמתיים כאלה.

ירדתי במורד התלולית לכיוון הבריכה ובערך באמצע נעצרתי. הסרתי
את התרמיל מגבי והתיישבתי על האדמה. היא הייתה אפורה וקשה.
מכאן גם המים נראו אפורים וקשים, וגם התחנה, וגם הארובה. הכל
כאן היה אפור וקשה ועגום. הוצאתי מַחְבֶּרֶת ועט מהתרמיל
ופתחתי את המחברת על דף ריק, שילבתי את רגליי ויישרתי גב. וכך
ישבתי כמה רגעים, מתבונן סביבי בשקט ואוסף את מחשבותיי.

בצד האחורי הזה של תחנת רדינג, הרחק מעיני אדם, היה איש אחד.
לא ידעתי עליו כמעט כלום אבל זה היה די ברור שהוא לא עבד
בתחנה. בקצה של אחת מזרועות התלולית, ממש ליד הים, ניצב
פַּחוֹן קטן, ללא חלונות, מלוּפָּף מלמעלה למטה בצלחות של
גלגלי מכוניות שהיו מחוברות אחת לשנייה בשרשראות מתכת. זה היה
הפחון שלו. הוא גר כאן. הבית שלו היה כאן. לעיתים קרובות הייתי
מוצא אותו יושב על התלולית ליד הפחון עם חכה כשלידו דלי ודג
דגים. דיברנו רק פעם אחת. יום אחד, כשרק התחלתי לבוא לשם, הוא
היה בחוץ, כרגיל דג דגים מהתלולית. פתאום הוא הניח את החכה
והתקרב אליי בצעדים נמרצים ובְּפָּנים זועפות. הוא היה איש
מבוגר ובטח נראה זקן מכפי גילו; לבוש סחבות, עור פניו שזוף
מאוד, מקומט ויבש, והראש שלו נטוי על צידו באופן שהתברר לי
במהרה כקבוע. הוא הביט בי באלכסון בעיניים כהות וחשדניות ושאל
אותי בעברית מקוטעת במבטא ערבי מה אני עושה שם. השבתי לו שאני
לא עושה שם שום דבר מיוחד, סתם אוהב לבוא לבקר במקום. פניו
התרככו קצת. אני חושב שאפילו ראיתי חיוך בזוויות הפה שלו. הוא
שאל אותי איך קוראים לי. אמרתי לו, ושאלתי אותו איך קוראים לו.
הוא הצביע באצבע דקה ומלוכלכת על ראשו וענה בלעג, לעג עצמי מין
הסתם, "אותי כולם קוראים מָקטוּל רָאס, בגלל הראש העקום שלי."
הוא הפנה את אצבעו לעבר הפחון והוסיף, "וזה שָם בית שלי, שלא
תעיז להתקרב שם, אתה שומע?" הבטחתי לו שלא אתקרב לביתו ולא
אפריע לו, ויותר לא דיברנו.

מקטול ראס היה בחוץ הבוקר. הוא ישב בראש התלולית עם גבו אליי
ופניו לכיוון הים, עסוק עם החכה שלו. הוא בטח יהיה הראשון
שימצא אותי כאן אחרי שאני אמות, הרהרתי. ואולי בעצם האיש
הגלמוד והמוזר הזה, ולא עוצמתה וקדרותה של תחנת רדינג, הוא מה
שהביא אותי אל המקום הזה כדי לסיים את חיי. כאילו ביקשתי למצוא
כאן מין צדק אחד ואחרון: לאף אחד לא היה אכפת ממקטול ראס
בחייו, ודווקא הוא היה הראשון שהיה אכפת לו ממני במותי. מי
שימצא אותי ימצא אותי, אמרתי לעצמי ובָהיתי בדף המחברת הריק,
אני בין כה וכה כבר לא אהיה פה אז מה זה משנה בעצם? כתבתי כמה
מילים, ותיקנתי, וכתבתי עוד פעם, ועשיתי עוד תיקון או שניים,
ואז, ביד יציבה, העתקתי על דף חדש את המילים הבאות.

לכל דיירי העולם הזה
אלה שהכירו אותי
ואלה שלא
אני מבקש מכולכם סליחה
היה לי טוב אִתכם
אבל אִיתי היה לי רע
ניפגש שוב בעולם הבא
אני מקווה
הֵיו כולכם שלום.


רשמתי את שמי ואת התאריך, 9.9.74, תלשתי את הדף וקיפלתי אותו
בדייקנות לארבע, ודחפתי את העט ואת הדף ואת המחברת חזרה לתוך
התרמיל. וכך ישבתי שם, חוֹוֶה בתוכי עוד כמה מחזורים אדירים של
טורבינות ומים מתחנת הכוח רדינג. כעבור זמן מה קם מקטול ראס
ממקומו, העיף בי מבט קצר ונכנס עם החכה והדלי לתוך הפחון שלו.
חיכיתי כמה דקות, ואז הכנסתי את ידי לתיק וגיששתי אחרי האקדח.
אצבעותיי נגעו במתכת הקרה. השניות הבאות חלפו לאט כאילו התרחשו
הדברים בהילוך איטי; כל תנועה שעשיתי עברה לפניי בבהירות
מוחלטת. שלפתי את האקדח ואת המחסנית מהתיק והבטתי בהם. בניגוד
לכל היגיון הייתי רגוע לגמרי, ותוך רגע התחוור לי למה.

סגרתי את התרמיל והעליתי אותו חזרה על גבי. השחלתי את המחסנית
לתוך הקת ודרכתי את האקדח. החזקתי אותו בידי השמאלית. העברתי
מבט אחרון על תחנת הכוח, משם על הבקתה של מקטול ראס ומשם אל
השמיים. פתאום נעשה שקט מסביב, אפילו את הטורבינות של רדינג
ואת המים לא שמעתי יותר. שחררתי את הנִצרה, וביד יציבה, ללא
שום רעידות, קרבתי את לוע האקדח לרקתי השמאלית. שמתי את האצבע
על ההדק ועצמתי את עיניי.

שנייה עברה, ועוד שנייה, ועוד שנייה. אינני יודע בדיוק כמה
שניות כאלה עברו, חמש, שבע, אולי עשר, לפני ששמטתי את האקדח על
ברכיי, פקחתי את העיניים, הסתכלתי שוב לכיוון השמיים וצעקתי,
כמעט צרחתי בעצם: "על מי אתה מנסה לעבוד, דֶבִּיל?! אפילו
להתאבד אתה לא מסוגל!"

אינני יודע מה הייתי, מאוכזב או מרוגז. אולי שניהם. קמתי על
רגליי, הורדתי את התרמיל וזרקתי לתוכו את האקדח. עליתי לראש
התלולית והתחלתי לפסוע לאורכה הלוך וחזור, בוטש באדמה הקשה כל
כמה צעדים. סיום חיי, הסתבר לי, לא היה הפתרון כדי להיפטר מכל
האנרגיה השלילית שהצטברה לי בפנים. כנראה שפשוט לא הייתי טיפוס
של מתאבד. הרגשתי אומלל מאוד, ופגוע, ודפוק, הכל נכון, אבל זה
לא היה באופיִי להיכנס לדיכאונות ארוכים או עמוקים, מָשְתִיקים
או מְשָתְקים. החיים נראו לי יותר מידיי מעניינים ויותר מידיי
חשובים מכדי לסיימם בכוונה, ובטח שלא בגיל כזה צעיר. אז אם לא
התאבדות, שאלתי את עצמי באותם רגעים של תסכול וזעם, אז מה? מה
עוד אני יכול לעשות עכשיו כדי להרגיע את נפשי המוּכָּה חוץ
מאשר לבעוט באדמה? ואז נזכרתי בבקבוקי הזכוכית. בנמל תל-אביב
הישן, שם עברתי לא מזמן, מרחק קצר משביל העפר שהביא אותי הנה
לרדינג, עמדו לייד בניין נטוש בערמות ענקיות עשרות, אולי מאות,
ארגזים מלאים בבקבוקי זכוכית ריקים.

זה היה יחיאל, ראש-הצוות שלי בטייסת, שסיפר לי על הבקבוקים.
יחיאל אהב אותי וחפץ ביקָרי. מהרגע שצורפתי לצוות שלו הוא
התחיל לדאוג לי, בעיקר שלא אסתבך בצרות. שאלתי אותו פעם למה
הוא מתנהג איתי ככה והוא פטר אותי במשיכת כתפיים. כשדרשתי
תשובה הוא אמר שככה הוא מתנהג עם כולם. לי זה נראה קצת אחרת
אבל קיבלתי את תשובתו וירדתי מהעניין.

יום אחד בטייסת הוא תפס אותי ליד המסוק שלי נאבק בבורג עקשן
בחוסר סבלנות מלוּוה בקללות, בניסיון לחלץ אותו. הוא לקח ממני
מייד את המברג ושיחרר את הבורג תוך שניות, הסתובב אליי ואמר,
"ינאי, נכון שאמרתי לך כבר כמה פעמים שעל מטוסים לא עובדים עם
עצבים? "אתה רוצה להוציא עצבים? אז בוא אני אספר לך משהו."  

התישבנו על מגלשי המסוק והוא סיפר לי על טיסה שעשה פעם, וכשהם
עברו נמוך מעל נמל תל-אביב הישן לקראת נחיתה בשדה-דוב שנמצא
ממש בסמוך הוא הבחין בערימות ענקיות של ארגזים. הם סיקרנו אותו
ובהזדמנות שהייתה לו הוא הלך לשם לראות אותם מקרוב. הוא מצא את
הארגזים ליד מבנה שנראה כמחסן ישן ולא פעיל, ובתוכם גילה המוני
בקבוקים ריקים של טֶמְפּוֹ, של מיץ-פז ואחרים.

"לך לשם אחרי המשמרת שלך," הוא אמר לי. "אתה יכול להגיע לשם
ברגל מפה. אתה תמצא את המקום בלי בעיות. לך תשבור בקבוקים. זה
בדיוק מה שאני עשיתי. גם לי יש אנרגיה לא טובה לפעמים. לכולם
יש. הלכתי לשם כבר כמה פעמים ושברתי כבר איזה חמישים בקבוקים
לפחות על הקיר של הבניין, אולי מאה אפילו, וזה על-הכיפק. אני
מבטיח לך שזה יעבוד גם בשבילך, אתה תרגיש הרבה יותר טוב
אחר-כך." שאלתי אותו אם לאף אחד שם לא אכפת ששוברים את
הבקבוקים האלה. "אל תדאג," הוא ענה, "אין שם בכלל מי שיהיה
אכפת לו."

כבר באותו יום, אחרי המשמרת שלי, הלכתי לשם. מצאתי בקלות את
המקום, ושברתי בקבוקים. ניפצתי אותם על קיר הבניין כמו שיחיאל
אמר. והוא צדק, זה היה מעולה. זה באמת נתן לי מין פורקן
מהכעסים שלי והרגשתי הקלה גדולה. אבל למרות ההצלחה, ולמרות
שהיו לי סיבות בשפע, משום מה לא חזרתי לשם יותר. עד היום.

מייד יצאתי חזרה לכיוון הנמל, אבל לא לפני שהוצאתי את האקדח
מהתרמיל ופרקתי ממנו בזהירות רבה את מחסנית הכדורים. הגעתי
למקום והתקרבתי בזהירות אל המבנה השומם. לא הרבה השתנה בו מאז
ביקורי הראשון. נראה שהביניין עמד שם ללא שימוש כבר זמן רב.
קירותיו החיצוניים היו מכורסמים וחשופי לְבֵנִים במקומות רבים
והצבע שהתקלף מהם הצטבר בגבעות קטנות ולבָנות על האדמה שמתחת.
הביניין התנשא לגובה שתי קומות בערך וממש מתחת לגג הייתה שורה
של חלונות גדולים עם מסגרות מתכת חלודות שהראו סימנים של
התפוררות. כמה חלונות היו עם זכוכית שבורה או סדוקה ואחרים היו
חסרי זכוכית לחלוטין. דלת הביניין הכפולה הייתה נעולה במוטות
ברזל ובמנעול תלייה גדול שגם-כן העלה כבר חלודה. תהיתי בליבי
אם המנעול עדיין עובד ואם למישהו עוד יש בכלל את המפתח.

על פני השטח סביב הביניין היו פזורים המוני שברים של בקבוקי
זכוכית, רבים מהם תודות לי וליחיאל קרוב לוודאי, אבל רוב רובם
של הארגזים שעמדו לצד הבניין אחד על השני בערימות היו עדיין
מלאים בבקבוקים שלמים. הוצאתי בקבוק טמפו מאחד הארגזים.
התבוננתי בבקבוק הריק בהרהור, נזכר בגזוז הכתום שהיה פעם כל-כך
פּוֹפוּלָרי.

עוד רגע והייתי נמלך בדעתי, אבל זה לא קרה. הסתכלתי שמאלה
וימינה. איש לא נראה והמקום היה שקט מאוד. אפשר היה לשמוע את
גלי הים לא רחוק מכאן. "על הזָיין!" צעקתי צעקה שהפרה בחדוּת
את הדממה, והעפתי את בקבוק הטמפו לעבר קיר הביניין. הבקבוק פגע
בקיר והתנפץ לרסיסים בקול רעש מהדהד.

לקחתי עוד בקבוק טמפו, הנפתי את ידי אחורה ושאגתי, "מה פתאום
לגמור את החיים?!" ושלחתי אותו אל סופו. הבקבוק עשה שקע קטן
במקום פגיעתו בקיר. חתיכות טיח נפלו על האדמה. חייכתי בסיפוק.

עוד בקבוק, הפעם של מיץ פז מארגז אחר, מצא את דרכו אל הקיר.
"הייתי שרוף עלייך יותר מכל דבר אחר בעולם אבל לא שווה למות
בשביל זה," צרחתי אחריו ואל עירית אהובתי.

"לעזאזל עם כל העולם הזה, שילכו כל השקרנים והתַחְמָנים
להזדיין!" צעקתי  לבקבוק מספר ארבע לפני שמרחתי אותו על הקיר
בזריקת צד.

דמעות של זעם החלו לזלוג לי מהעיניים. המשכתי ליידות בקבוקים
לכיוון הבניין בליווי קללות ומחאות על המצב העגום שלי בפרט ועל
המצב המחורבן של העולם בכלל. בקבוק אחד איכשהו מצא את דרכו אל
חלון שמתחת לגג. זכוכית החלון התנפצה בקול מהדהד והבקבוק המשיך
פנימה לתוך הבניין ונפל שם על משהו בחבטה עמומה. "לא רע,"
אמרתי לעצמי בצחוק של שגעון מעורבב בבכי וכיוונתי את הסִידרה
הבאה של הבקבוקים אל עבר החלונות. החלטתי לראות אם אצליח לשבור
גם בקבוק וגם חלון באותה מכה. זה לא הלך. זכוכית החלון לא
היוותה יריב ראוי לזכוכית הבקבוק. התחלתי לכוון למסגרות המתכת
החלודות ואחרי שניים-שלושה נסיונות השגתי בסיפוק רב את מטרתי
כשבקבוק אחד, שאחריו זעקתי "חרא!", פגע בדיוק במקום הנכון
והתרסק לחתיכות ביחד עם זכוכיות מהחלון לתוך הביניין.

פתאום עלה לי עוד רעיון גאוני. למה לא אבנים? היו שם בשטח גם
אבנים בשפע, מכל הגדלים. הרמתי אבן אחת שמשכה את עיני. היא
ישבה לי טוב ביד. העפתי אותה לכיוון חלון פנוי והרעש העצום
שנשמע כשפגעה בזכוכית היה מרשים למדיי. "זהו זה!" צעקתי,
"אבנים! זה הקטע בשביל להרוג את כל החרא בפנים." ומכאן והלאה
המשכתי ליידות אבנים.

אבל בסופו של דבר הזרוע שלי התחילה לכאוב ויידוי האבנים הפסיק
להיות כיף. הייתי תשוש. עם אבן ביד, התחלתי לצעוד לאורך קיר
הביניין, כבר לא ממש מחפש חלונות טובים לניפוץ. הגעתי לקצה
הביניין והסתובבתי חזרה. הסתכלתי על האבן שבידי: ביצית בצורתה,
צבעה חום בהיר, יפה למראה ונעימה למגע. כנראה ששנים ארוכות של
היסחפות בים עשו אותה כזו. בו במקום החלטתי שדי לי מכל העניין,
ועם האבן טמונה בכף ידי עזבתי את המקום.



                                                       


לא רחוק מהנמל, ברחוב ירמיהו פינת אוסישקין, ליד קולנוע פאר,
נמצאה מסעדת "הירקון", שהייתה פתוחה גם לארוחות בוקר. נכנסתי
והזמנתי לי כריך עבה של לחם שחור עם ביצה קשה וקפה, ותוך כדי
אכילה, כשהאבן מונחת על השולחן מולי, הרהרתי מה לעשות הלאה עם
היום הזה. המחשבה שאני נמצא כבר בארבע שעות איחור בחזרה לטייסת
חדרה להכרתי. החסרתי פעימה או שתיים כחשבתי על מה שיקרה לי
כשאחזור לבסיס אבל להפתעתי אחרי השוֹק הראשוני לא ליווה את
מחשבותיי פחד גדול מידיי. החלטתי לעשות מזה יום. אני אלך לבקר
את אבא, אמרתי לעצמי, ואחרי זה אני אלך למיכה. גמרתי לאכול
ועישנתי לי בנחת סיגריה עם הקפה תוך שאני תּוֹוֶה בראשי את
מסלול ההליכה, ויצאתי שוב לדרך.

עליתי על שדרות רוקח ועקפתי את בסיס שדה-דוב, תוך שאני מביט
בהקפדה יתרה לכל עבר, מוכן בכל רגע לבצע תרגיל התחמקות אם
אבחין במישהו מהבסיס. שדרות רוקח הביאו אותי לפָּארק הירקון,
שם התחברתי לדרך בני-אפרים שלקחה אותי צפונה, לכיוון צהלה,
וכעבור כשעה של הליכה חסרת אירועים נכנסתי בשער בית-הקברות
הצבאי קריָת-שאול. חבשתי את כומתת חיל-האוויר שלי והתקרבתי
לקברו של אבי. הוא שכָן במקום מכובד מאוד, למרות שזכה בו לגמרי
במזל, בשורה הראשונה של החֶלקה שמול רחבת האזכרות. כבר יותר
משלוש שנים הוא היה שם, מאז היותי בן שש-עשרה. כהרגלי
בביקורָיי אצלו, התיישבתי על הקבר והבטתי במצבה, סופג את השקט
והשלווה של בית-הקברות שתמיד היו מלוּוים בשירת ציפורים ורחש
רוח בצמרות עצים, מהרהר אלפי הרהורים עם דמעות בעיניים.

בזמן שאבי הלך לעולמו שררו בינינו יחסים לא טובים, והם קפאו
במצב הזה ביום שאותו פיצוץ מוקש אדיר לקח את חייו. היינו
מתווכחים ורבים כל הזמן, והעיניינים שהיו שם בינינו מין הסתם
כבר לעולם לא יבואו על פתרונם. אבל מה שגרם להם בעצם לא היה
דבר מיוחד במינו לדעתי: מצד אחד אבא שרצה להשפיע בעיצוב חיי
בנו הצעיר אבל החליט לא להתערב בהם יותר מידיי, ומצד שני בן
שרצה למצוא את דרכו בעולם באופן עצמאי אבל ביקש את תמיכתו של
אביו. הייתי נער מתבגר, ובער בתוכי רצון ללמוד על העולם בעצמי
ולהראות לאבי שאני כבר יודע לעשות דברים בלעדיו.

בתדירות הולכת וגוברת נכנסנו להתנצחויות ולריבים, והקטטות
בינינו שבאו בעקבותיהם היו קשות וכמעט תמיד הגיעו למָבוֹי
סתום. הייתי מאוד מאוכזב מאבי על שאינו רוצה או אינו מצליח
לפתור לנו את הבעיות, אבל למרות זאת המשכתי לאהוב אותו ולהעריץ
אותו ולא הפסקתי להאמין שהוא קו ההגנה העיקרי שלי. ועכשיו, כמו
כמעט בכל פעם שבאתי לבקר אותו פה בבית-הקברות, שוב כעסתי עליו;
את האכזבה כשהוא עוד חי החליף כעס אחרי שהוא נהרג. כעסתי עליו
כעס חסר הגיון של נער תמים על שהוא לא נשאר לצִדי עד הסוף
הטוב, אבל יחד עם זאת כבר ידעתי, ידע של בוגר, שבחייו הוא תמיד
ניסה לעשות את הדבר הטוב ואת הדבר הנכון בהתאם לעקרונותיו.

"ראית מה זה, אבא? כמעט הצטרפתי אליך היום," אמרתי לו, מוחה
דמעות. "אני בטח לא צריך לספר לך מה הלכתי לעשות שם ברדינג
היום בבוקר. ובטח גם ידעת מהתחלה שאני לא אעשה את זה, נכון?
אבל אנחנו עוד ניפגש. אני תמיד אומר לך את זה כשאני בא לבקר
אותך. יום אחד אני אגיע אליך, ואז אתה תיתן לי את התשובות שאתה
עוד חייב לי. ואז גם נשתה את הבירה הזאת שתמיד הבטחת לי שפעם
נשתה ביחד."

ישבתי שם אצל אבא שלי עוד זמן מה. לפני שקמתי ללכת החלטתי
להשאיר אצלו את האבן מנמל תל-אביב. "תשמור לי על האבן הזאת,
בסדר אבא?" אמרתי לו ושמתי אותה על הקבר. "נכון שאתם שומרים
כאן על כל מה שאנשים משאירים?" חשבתי על זה רגע ואז הוספתי,
"בעצם אני אקבור אותה פה לידך ליתר ביטחון." ומאחורי המצבה
מצאתי מקום פנוי בין הצִמחייה, חפרתי באצבעותיי בור קטן באדמה
ושמתי את האבן בתוכו. כיסיתי את הבור ואמרתי, "אבא, אם מישהו
בכל-זאת ינסה לקחת את האבן, אני בטוח שאתה כבר תדע מה לעשות.
אתה תמיד יודע מה לעשות." נישקתי את המצבה ועזבתי בצעדים
איטיים את החלקה. ליד שער הכניסה שטפתי את ידיי בבִּרזייה
העגולה וניגשתי לטלפון הציבורי לצלצל למיכה, אחי הגדול. מצאתי
אותו בעבודה.

"מה עשית?!" הוא שאג לי לתוך האוזן ברגע ששמע שבמקום לחזור
לבסיס הבוקר הלכתי לרדינג. כמעט את כל חוויותיי סיפרתי לו והוא
ידע על עליבות חיי בשבועות האחרונים, מאז שעירית גמרה איתי.
יצא לו להכיר אותה די טוב כי הייתי בא אליו איתה לפעמים, ולמען
האמת הוא לא אהב אותה באופן מיוחד; אולי ראה בה דברים שאני לא
יכולתי לראות, או שסירבתי לראות. דיווחתי לו בקצרה על מה
שגיליתי עליה בערב הקודם ושכמעט יריתי בעצמי עם האקדח של אבא
ברדינג, ובקול רך הרבה יותר עכשיו הוא אמר, "נָאיצִ'יק," כך
הוא קרא לי לפעמים, "אני לא יכול לדבר עכשיו, יש לי פה אנשים.
לך אליי הביתה וחכה לי שם, אני אגיע יותר מאוחר." שוב פעם
ברגל, יצאתי לכיוון דירתו של מיכה שהייתה ליד כיכר המדינה
בצפון תל-אביב.



                                                       


הייתי סרוח על הספה בסלון של מיכה, מול שני רמקולים ענקיים
שמהם בקעה מוזיקת ניוּ-אֵייג' אלקטרונית, הסגנון החביב עליו
ביותר, כשהוא הגיע הביתה בשעות הערב. הוא נכנס לסלון כשבידו
הימנית הוא מחזיק שקית גדולה מאיזה מסעדה מזרחית שלא הכרתי
וכשעל זרועו השמאלית שעוּנָה בחורה צעירה. עיניי הִתמָגנטוּ
מייד בבחורה. היא נראתה לי בערך בגילי, והיא הייתה יפהפייה,
ועטופה כולה במין קסם אדום: שיערה אדום שופע וגולש מאחורי גבה,
שמלתה אדומה וצמודה לגופה, עורה שזוף אדמדם, אצבעותיה וורודות
ועדינות וציפורניה צבועות בלָאק אדום מבריק, ולחייה סמוקות.
היא חייכה אליי חיוך מקסים עם שפתיים אדומות מלאות. רק עיניה,
כשהביטה בי, לא היו אדומות, הן היו ירוקות, וזה דווקא התאים,
אם לא לה אז לי, התאים לי מאוד אפילו, כי הצבע האהוב עליי היה
לא פחות ולא יותר מאשר ירוק. לרגע אחד, שנראה אין-סופי, שכחתי
איפה אני נמצא.

"בוא לאכול טומטום אחד!" מיכה פקד עליי בטון הקרבי שלו שתיכף
ניער אותי מהחלום חזרה למציאות והבחורה צחקה. קמתי בהיסוס
מהספה מחייך אל שניהם. "וזאת רוֹעִית," הוא הוסיף כשפנינו
לכיוון המטבח. כללי נימוס לא היו החלק החזק שלו. "אהלן," אמרתי
לה, "אני ינאי," והיא הביטה בי עם חיוך נפלא ואמרה "היי."

ישבנו סביב השולחן העגול במטבח ואכלנו מהחומוס והפָלאפֶלים
והצ'יפס והסלט שמיכה הביא, ושתינו תה ירוק קר ופטפטנו פטפוטי
סרק על מזג האוויר ועל החיפושית מודל 73' החדשה שרועית קיבלה
במתנה מאיזה דוֹד ערירי עשיר שלה ועל קשיי החנייה בתל-אביב.
שמתי לב איך מיכה ורועית שולחים כל העת מבטים חטופים אחד
לשנייה ומידי פעם בי. מייד אחרי שסיימנו לאכול, מיכה קם פתאום
והודיע שהוא צריך לצאת לכמה סידורים ושהוא יחזור מאוחר יותר.
ואז החלטתי שאני מבין מה קורה שם. התוכנית שלו, או של שניהם,
הייתה שהוא יביא אותה לדירה וישאיר אותה ואותי לבד, וזה כבר
יוציא אותי מהדכדוכים שלי. הוא, או הם, בטח סָברו שהם יודעים
מה הם עושים, אבל בשבילי המחשבה שעכשיו אני תקוע שם כל הערב עם
החברה הסקסית שלו רק הוסיפה למצוקה שבה הייתי שרוי. "אבל אני
רוצה לדבר אתךָ, אולי תדחה את הסידורים שלך?" ביקשתי ממיכה
בתחינה. "אני אחזור עוד מעט ונדבר," הוא ענה וקרץ לי, נתן
לרועית נשיקה על הלחי והסתלק מהדירה.

במין קלילות כזאת, כמו רקדנית בַּלֶט, ניגשה רועית למקרר, פתחה
את הדלת והסתכלה פנימה. היא הוציאה שני בקבוקי מַכַּבִּי
ואמרה, "בוא נעבור לסלון, יותר נוח שם," ופיזזה לה לכיוון
הסלון. "ותביא פותחן," הוסיפה. לקחתי פותחן בקבוקים ושתי כוסות
והלכתי בעקבותיה בכבדות; אני הייתי בדיוק ההיפך מקלילות של
רקדן בלט. התיישבנו על הספה זה לצד זו, אני בחרדה, היא
בחופשיות, ולגמנו מהבירה, אני מכוס, היא ישר מהבקבוק. המוזיקה
של מיכה ניגנה ואנחנו שתקנו, כאילו מאזינים, שתיקה שנמשכה לי
בראש לנצח ומרטה לי את העצבים. ישבנו קרובים אחד לשנייה וריח
הבושם המתוק שלה הרס אותי עוד יותר.

זו הייתה היא ששברה בסוף את השתיקה המייגעת, מייגעת בשבילי
בוודאות אבל אולי גם בשבילה, כשאמרה פתאום, "יש לך שם יפה,
ינאי."
"תודה," אמרתי בקול חנוק.

הבטנו אחד בשנייה. היא ליטפה אותי ברכות עם עיניה, כמו מֵי
אמבטיה חמים ביום קר, אבל אני חשבתי שעוד רגע אני עומד להתפוצץ
מרוב לחץ. הזעתי בתוך מדי חיל-האוויר שלי.

"מאיפה הביאו לך אותו?" שאלה.
כעכעתי בגרוני. "זה אבא שלי בחר אותו. הוא מאוד אהב שירה,
וינאי היה משורר קדום, מהראשונים, אולי הראשון אפילו, קראו להם
אז פייטנים, ואימא שלי הסכימה לשם הזה, אז הם קראו לי ינאי."
"באמת? יופי של רעיון," רועית אמרה במין התרגשות. "ותגיד, איזה
משוררים אבא שלך אהב?"
ההתעניינות שלה נראתה לי אמיתית, לא מעוּשָה, וזה קצת עודד
אותי, אבל לא ידעתי כמה רחוק ללכת עם הדיבורים שלי. "הוא אהב
דווקא לקרוא בעיקר שירים באנגלית," אמרתי, "יש לנו בבית מדף
שלם של ספרי שירה שלו באנגלית. יש שם רוֹבֶּרְט פְרוֹסְט,
אֶדְגָר אָלֶן פּוֹ, אֶמִילִי דִיקִינְסוֹן, אָלֶן
גִינְסְבֶּרג, טִי אֶס אֶלְיוֹט, ועוד כל מיני. אמריקאים,
אנגלים, אירים, לא זוכר את כולם. אגב, אבא שלי כבר לא חי,"
הוספתי.
"כן, אני יודעת," רועית אמרה, והמשיכה לגלות בו עניין: "והוא
אהב גם משוררים ישראלים?"
"כן, בטח. הוא אהב את טשרניחובסקי. והוא אהב את ש. שלום. ואת
רחל המשוררת. ואת ביאליק. ואת נתן אלתרמן. לא כולם משורררים
ישראלים כמו של היום אבל כתבו בעברית. אבל אני חושב שמהישראלים
ממש הוא הכי אהב את חיים גוּרי."
"ווּאָווּ, נורא מעניין, היא אמרה. "ותגיד, גם אתה אוהב שירה
כמוהו?"
"האמת, לא כל-כך. אני אוהב מאוד את יהודה עמיחי. אבל אני הרבה
יותר אוהב סִפְרוּת."
"הבנתי," רועית אמרה. ושוב השתררה שתיקה מתארכת בינינו, שאותה
הפרתי הפעם דווקא אני, כשאמרתי לה, עם איזה שמץ קטן של ביטחון,
"את יודעת, רועית, גם לך יש שם יפה ומיוחד."
היא חייכה והשיבה,"אז תודה גם לך."
ואני אמרתי, "אני מקווה שאני לא נשמע לך אידיוט לגמרי, אבל אף
פעם לא שמעתי את השם רועית. אני יודע שיש את השם רועי. אז
רועית זה אולי נקבה של רועי?"
"אתה באמת נשמע לי אידיוט, אבל לא לגמרי," היא אמרה, ותיכף
הסמקתי. אני חושב שהיא הבחינה בזה כי היא צחקה והוסיפה מהר,
"סתם סתם," ואז הסבירה, "זה באמת נורא נשמע כך וכולם חושבים
שרועית זה נקבה של רועי, אבל זה לא. אבל בכל זאת יש קשר. השם
רועית בא ממוזיקה ומספרות. זה תרגום לעברית של המילה
פָּסְטוֹרָלָה, שזה יצירה שמאוּפיינת באידיליה כלשהי. זה מה
שכתוב במילון בכל מקרה. יצירה שיש בה מוטיבים כפריים, כמו
למשל, שירים וסיפורים שמתארים חיי רועים. וכאן הקשר לשם
רועי."
"באמת שם יפה, מיוחד נורא," חזרתי על המחמאה הקודמת ללא צורך,
והיא חייכה חיוך קטן ולגמה מהבקבוק. אני חושב שבמקום זה אולי
הייתי צריך לשאול אותה כמו שהיא שאלה אותי למה הוריה קראו לה
כך.

ואחרי זה באו עוד רגעים של שקט מתוח ושל מבטי עיניים חטופים.
ואז היא קמה פתאום מהספה והחלה לפסוע לעבר פתח הכניסה לסלון,
באיטיות מובלטת, מפתה, כשהיא גוררת אחריה את אצבעות ידה
ברַכּוּת על דופן המזנון שעמד צמוד לקיר. היא הגיעה לפתח,
הסתובבה חזרה ונשענה אחורה על מסגרת העץ, ואז כופפה רגל אחת,
השעינה את כף הרגל על המסגרת ובאותה רכות החליקה אותה כלפי
מעלה כשהשמלה שלה נמשכת אחורה והירך שלה נחשפת כמעט לגמרי
במלוא יופייה. באותו רגע, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, עלתה
בדמיוני הסצינה מתוך הסרט "הבוגר", שבה חושפת גברת
רוֹבִּינְסוֹן רגל מפתה לעיניו הנבוכות של בֶּנְגַ'מִין הצעיר,
הלוא הוא השחקן דָסְטִין הוֹפְמָן.

רועית עצמה את עיניה ועשתה רושם כאילו היא מקשיבה לַמוזיקה,
וכשפתחה אותן הישירה מבטה קדימה ואפילו לא פזלה לעברי. היא
נראתה מאוד בטוחה בעצמה, והרגשתי, ידעתי, שהיא מחכה שאעשה
משהו. נמשכתי אל הבחורה הזו, ועוד איך נמשכתי אליה, אבל הייתי
אובד עצות. רציתי להגיד לה קודם מה קרה לי ואיך אני מרגיש
ולראות איך היא מרגישה, אבל פחדתי לפתוח את הפה מחשש שאֶשָמע
לה מטומטם לגמרי. ישבתי שם קפוא על מקומי ופשוט לא ידעתי מה
לעשות. הייתי מת לסיגריה אבל החלטתי לא להדליק כי היא לא עישנה
מאז שהגיעה ולא רציתי להגעיל אותה.

אזרתי עוז ושאלתי אותה, "את בצבא, תגידי?" והיא תקעה בי מין
מבט מוזר ואמרה, "לא, אני אחרֵי, אני שחקנית ולומדת תיאטרון."
היא יותר מבוגרת ממה שחשבתי, תיקנתי לעצמי בראש את הרושם
הראשוני. "אז את בטח מכירה את מיכה מהתיאטרון," אמרתי. מיכה
אחי היה מאמן כושר ועבד הרבה עם שחקני תיאטרון וקולנוע.
"כן, הוא עבד איתנו עד לא מזמן כשהיינו בחזרות לאָנָה
קָרֶנִינָה. אנחנו מעלים את ההצגה עכשיו בתיאטרון הסימטה, ואני
משחקת אותה. 'זְתוֹמֶרֶת אני משחקת את אָנָה." היא צחקה צחוק
שנשמע לי קצת מלאכותי ורָגוּז.
"כן כן, הבנתי," אמרתי בחיוך.

היא הורידה את רגלה מהמסגרת ויישרה את שמלתה. "טוב תשמע ינאי,"
אמרה, "אני חושבת שאני אזוז". היא נגשה למזנון ואספה את הארנק
שלה, שגם הוא, אגב, היה אדום. "תמסור ד"ש למיכה כשהוא יחזור,
בסדר?"
"בסדר," אמרתי. הרגשתי מובס לגמרי. היא פנתה לכיוון היציאה.
הנחתי את כוס הבירה, שהייתה כל אותו זמן בידי, על שולחן הסלון
והתכוונתי לקום ללוות אותה לדלת אבל ממש באותו רגע קרה לי משהו
בלתי מוסבר, עמוק בפנים, וממקום מושבי על הספה פלטתי, "רגע
רועית, אני רוצה להגיד לך משהו."
היא הסתובבה חזרה והסתכלה עליי. בעיניה, שנראו משועממות, הופיע
מעט אור.
"מה?" שאלה.
"וָואללָה הייתי מזיין אותך!" אמרתי בקול איתן.
עיניה התרחבו בבת אחת והתחילו לבעור והיא פערה את פיה. "מה
אמרת?"
"אני אסביר, בואי שבי רגע."
"לא בא לי לשבת. תסביר!" היא דרשה, והיה ברור שמה שאמרתי לה
הכעיס אותה מאוד.

ההרגשה שלי הייתה בדיוק ההיפך מההיגיון שלי - נפל עליי פתאום
מין רוגע. נשענתי אחורה על הספה והתחלתי לדבר.

"אז עמדתי פעם במעבר חצייה באיזה צומת בתל-אביב, מחכה לָירוק
כדי לחצות את הכביש. לידי עמדה בחורה אחת וגם חיכתה, והיא
הייתה מה זה פצצה. בדיוק כמוך."
עיניה של רועית עדיין רשפו. היא חייכה איזה חיוך כזה שלא הבנתי
את מהותו, אולי של זלזול, ואני המשכתי לדבר. "ממש לְיָדֵינו
בצומת עמדה משאית שגם חיכתה לירוק. וככה פתאום, הנהג של המשאית
שולף את הראש שלו החוצה דרך החלון ונותן בבחורה מבט כזה כאילו
הוא בודק סחורה בשוק. את בטח יודעת לאיזה מבט אני מתכוון.
מלמעלה למטה כזה, מפשיט אותה בעיניים, כמו שאומרים." רועית לא
הגיבה. "ואז הוא אומר לה, ובקול רם כזה שכל מי שהיה שם בסביבה
היה יכול לשמוע, הוא אומר לה, 'וואללה הייתי מזיין אותך!'
בדיוק באותן מילים שאני אמרתי לך עכשיו."

לקחתי נשימה עמוקה, רועית עמדה שם ושתקה, והמשכתי, "אז הוא
אומר לה את זה, והוא לא מוריד ממנה את העיניים, ויש לו על
הפנים חיוך של בן-אדם שמאוד מבסוט מעצמו, כאילו הוא באמת השיג
שם משהו. ואז הרמזור התחלף לירוק והתחילו לצפצף לו מכוניות
מאחורה. אז הוא הכניס את הראש חזרה פנימה ונתן בעצמו צפצוף כזה
ארוך וחזק של משאית, והכניס לראשון ונסע."

עברו כמה שניות. רועית הביטה בי, מחכה להמשך. "זהו?" שאלה.
"כן, זהו," אמרתי."
"אז מה אני צריכה להבין מהסיפור הזה?" היא הטיחה לעברי.
"שהנהג משאית הזה, זה היה לדעתי כל-כך ברור לו שאין לו שום
צָ'אנְס עם הבחורה הזאת. עד כדי כך שהוּולְגָריוּת שלו נראתה
לי מהצד נורא אנושית. אנושית ואפילו מובנת. זה לא היה מכובד,
ברור שלא, אבל בכל זאת הייתה שם איזושהי הגינות."

היא עיכלה לכמה שניות את דבריי ואז אמרה, "אז רגע, זה שאתה
אומר לי את מה שהנהג משאית הזה אמר, אומר שאתה משווה את עצמך
אליו?" ניכר שהיא עדיין כועסת.
"כן, עקרונית כן. זו דעתי לפחות."
"באמת? עקרונית? זו דעתך?" לכעס שלה התווסף עכשיו בּוּז אני
חושב.
"כן." אמרתי ללא שום רתיעה. להיפך, הטון שלה רק דירבן אותי
קדימה. "תשימי לב שהוא לא אמר משהו כמו, 'וואללה מותק, רוצה
להזדיין?' או משהו אפילו יותר גרוע כמו, 'ואללה איזה כוסית,
אני מוריד עלייך עכשיו משכורת בשביל זיון.' הוא לא אמר דברים
כאלה. מה שהוא כן אמר זה, 'וואללה הייתי מזיין אותך'. הדגש,
לדעתי, היה על המילה 'הייתי'. האיש הגס הזה ידע בדיוק מי הוא
ומה הוא, והוא ידע שאין לו צ'אנס. ואני חושב שאולי לאנשים שאין
להם צ'אנס מותר קצת יותר. ואפשר לוותר להם לפעמים, לסלוח להם
אפילו."

העיניים הירוקות של רועית טיילו על פני החדר. האש שבהן נחלשה.
פָּניה התעדנו, ונראה לי שהיא נרגעת קצת. ואז היא שאלה,
"והבחורה הזאת, היא ענתה לו משהו?"
"כלום," השבתי, "היא סתם הסתכלה עליו במין גיחוך מבטל כזה של
אחת שכבר עברה דברים כאלה. יש הרבה אנשים דפוקים, ובחורות
לפעמים נתקלות בהם בלית ברירה." הבטתי לתוך עיניה היפות. "אני
מתערב שגם לך זה כבר קרה אם את מסתובבת הרבה ברגל בעיר."

היא חייכה לעצמה בהרהור, ואז הישירה אליי מבט רציני ואמרה,
"טוב, אני לא כל-כך בטוחה בזה אבל נגיד שאתה באמת משווה את
עצמך עכשיו לנהג משאית הזה."
הנהנתי בראשי וכבר היה לי ברור מה הולכת להיות השאלה הבאה.
"אז למה אתה חושב שאין לך צ'אנס?"
"אני לא חושב שאין לי צ'אנס, אני בטוח שאין לי צ'אנס."
אמרתי, כשאני מדגיש את המילים חושב ובטוח. "למה? כי אני יודע
עם מי יש לי עסק. ואני מתכוון אליי לא אלייך. אצלי כל דבר שאני
נוגע בו אני נכשל איתו, או שאני מכשיל את עצמי איתו, אחד
מהשניים."
היא הרכינה ראש והסתכלה על כפות רגליה. "טוב, אז שיהיה כך, אם
זה מה שאתה חושב," אמרה.
"לא חושב, בטוח," תיקנתי. "ואת לא כועסת יותר?"
"לא כועסת, מאוכזבת."

עכשיו הרכנתי גם אני את הראש. עוד כישלון, אמרתי בליבי. נעשה
לי עצוב. "אז אולי טעיתי," אמרתי לה בקול חלוש, "אני מצטער.
אולי ננסה פעם עוד פעם."

היא התחילה ללכת לכיוון דלת היציאה. גררתי את עצמי אחריה,
וכשהגענו לדלת היא הסתובבה אליי ואמרה, "תגיד, בא לך לראות את
אנה קרנינה?"
בבת אחת התעוררתי מחדש. "כן, בטח," אמרתי.
"אז תבוא לתיאטרון. אתה יודע איפה זה?"
"כן."
"טוב, אז תגיע מוקדם ותלך לכניסה האחורית. תדפוק בדלת ותגיד
שאתה בא אליי. הם יקראו לי ואני אכניס אותך."
"על הכיפק, תודה," אמרתי, "אני אבוא על בטוח." ממש שמחתי,
ובאותו רגע בא לי רעיון משלי. שאלתי אותה, "את במקרה אוהבת
אבנים?
"אני יודעת? איזה אבנים? אני אוהבת אבנים מתגלגלות," אמרה
וצחקה.
"זה היה טוב, גם אני," אמרתי בחיוך רחב, "אבל לא, אבנים מהים,
עגולות וחלקות כאלה, ממש יפות." חשתי מין הקלה, ונראה לי שגם
היא.
"אני מתארת לעצמי שאני אוֹהַב גם כאלה?" היא אמרה.
"יופי, אז תשמעי, יש אבן יפה כזאת בקרית-שאול, בבית הקברות
הצבאי. היא מוחבאת שם בתוך האדמה מאחורי מצבה אחת."
רועית נעצה בי עיניים תוהות. "על מה אתה מדבר?" שאלה.
"הנה, אני אגיד לך בדיוק איפה למצוא אותה. גוש מספר אחד, חלקה
מספר שתים-עשרה, שורה מספר אחת. מאוד קל למצוא. חכי שנייה אני
ארשום לך את זה." פניתי לחפש חתיכת נייר.
"עזוב, לא צריך," היא אמרה בחופזה, "אני אזכור, יש לי זיכרון
של שחקנית. אבל אולי תגיד לי גם את השם על המצבה?"
"את תדעי", השבתי לה.
היא פיהקה ואמרה, "טוב, בסדר", אני אלך לשם בהזדמנות. לילה
טוב," והחלה לרדת במדרגות. נראה לי שהספיק לה להיום מתעלומות
ומחידות ומאנשים תמהוניים.
"ביי, לילה טוב," אמרתי ונופפתי לשלום לגבה שכבר התרחק במורד
המדרגות.

נכנסתי לחדר האמבטיה ועשיתי מקלחת. הכנתי לי קפה שחור עם הרבה
סוכר וישבתי עוד שעה ארוכה מהרהר באירועי היום הזה, אחד הימים
היותר מעניינים בחיי הצעירים. בסביבות חצות לקחתי שמיכה וכרית
מחדר השינה של מיכה ונרדמתי על הספה בסלון.



                                                       


מיכה לא חזר הביתה באותו לילה. בחמש בבוקר למחרת העיר אותי
צלצול הטלפון ממנו והדבר הראשון שהוא אמר היה, "נו, איך היה
אתמול?"
"בסדר," עניתי לו.
"בסדר בסדר? או רק בסדר?"
" עזוב נו, מיכה, היה בסדר וזהו," אמרתי לו בזעף, עדיין חצי
ישֵן.
"אוֹקֵיי, אז תקשיב לי עכשיו. תעשה לך משהו לאכול ואחרי זה
תחזור ישר לבסיס,  אתה שומע?" הקול שלו היה סמכותי מאוד,
וכשהוא דיבר ככה תמיד עשיתי מה שהוא אמר.
"בסדר," אמרתי.
"ונדבר על כל העניין בפעם הבאה שאתה יוצא הביתה."
"אוקיי בָּיי," אמרתי לו, ועמדתי כבר לסגור את הטלפון אבל הוא
עוד הספיק להגיד, "רגע רגע ינאי!"
החזרתי את השפופרת לאוזן. "מה?"
"אימא יודעת מכל העסק?"
"איזה יודעת!?" הטחתי. "הרי אתה יודע שאני לא מדבר איתה כמעט
בכלל."
"טוב בסדר נָאיצִ'יק," הוא הרגיע, "אז תחזור לבסיס ונדבר."
"טוב ביי," אמרתי וסגרתי את הטלפון.

התגלחתי עם מכונת הגילוח החשמלית שלו, אכלתי משהו, כמו שהוא
ציווה, התלבשתי ועליתי על אוטובוס לשדה-דוב. ובדרך התחלתי
סוף-סוף לחשוש מה יהיה עכשיו. מחשבות מטרידות חלפו בראשי, על
איך אסביר לממונים עליי את מעשיי ביום הקודם ועל משפט צבאי ועל
בית-סוהר ועל מה אגיד לאימא שלי.

קצת אחרי השעה שבע הצטרפתי לקבוצה של חיילים מהבסיס שירדה
ממשאית הסעות ונכנסתי איתם בשער הבסיס. הרס"ר עמד שם, כרגיל,
בוחן את הבאים. רשרושים של פחד דגדגו לי בבטן. חלפתי על פני
הרס"ר. המכשול הראשון היה מאחוריי.

הגעתי לטייסת מבלי שאף אחד מוכר יִראה אותי והתחבאתי באיזו
פינה שקטה. בשבע-וחצי, אחרי שכל אנשי הטייסת נכנסו למועדון
לתדריך בוקר, הִתְפַלַחְתִי לחדר ההלבשה, החלפתי מהר לבגדי
עבודה והסתלקתי משם. הסתגרתי בתוך תא בשירותים עד שעה שמונה
בערך ואז חזרתי לטייסת, מעשן סיגריה ושורק לעצמי את רוֹקֶט-מֶן
של אלטון ג'ון בניסיון להֵרָאות נורמלי ורגוע. הראשון שרציתי
לדבר איתו היה יחיאל, ראש הצוות שלי. ידעתי שהוא יעשה הכל כדי
להוציא אותי מהבור שחפרתי לעצמי. הבחנתי בכמה חֶבְרֶ'ה ברחבת
המסוקים ובעוד כמה ליד משרדי הטייסת, ביניהם חברי הטוב מנַשה
שראה אותי ונופף לי לשלום, אבל יחיאל לא נראה בסביבה. התעלמתי
מהניפנופים של מנשה ושפוף ראש מיהרתי אל חדר האחזקה, שם נהג
יחיאל לבלות הרבה מזמנו. כיביתי את הסיגריה ופתחתי את הדלת.

יחיאל ועודד, סגן מפקד הגף הטכני, ישבו בסרבלי טיסה ליד שולחן,
מעיינים בספר אחזקה עב כרס. שניהם הרימו את ראשיהם והסתכלו
עליי. היו שם שתיים או שלוש שניות של דממה דרמטית כזאת, ואז
עודד פתח את פיו לומר משהו. ממש באותו רגע הבחנתי איך יחיאל
דורך לו על הנעל מתחת לשולחן והוא שתק. יחיאל חייך אליי,
ובחביבות מודגשת אמר, "בוקר טוב ינאי." אמרתי לשניהם בוקר-טוב
גם אני בחיוך מבוייש, ובטח נראיתי להם מגוחך לגמרי. עודד הוסיף
עוד בוקר-טוב אחד משועשע משלו.

"חכה פה," פקד עליי ראש-הצוות שלי, "אני רוצה לדבר אתך," וחזר
לעיין עם עודד בספר האחזקה. יחיאל ועודד היו חברים טובים גם
מחוץ למסגרת הצבאית אבל בטייסת היה עודד בכיר מיחיאל גם בדרגה
וגם בתפקיד. ישבתי שם בצד על כיסא, עם כפות הידיים מתחת
לברכיים, מתוח, אבל יחד עם זאת גם מעוּדָד מהדריכה של יחיאל על
הנעל של עודד, שנראתה לי מאוד משמעותית. בדקות הבאות נכנסו
ויצאו כמה מאנשי הטייסת. גם מנשה נכנס. פטפטנו קצת, אבל במבטי
העיניים ידענו לשתוק בעיניין הנפקדות שלי במעמד הזה.

"בוא," אמר לי יחיאל כשהוא ועודד גמרו. באופן טבעי הלכנו לספסל
השקט שמאחורי בניין הטייסת. "הספסל", קראנו לו, ושם היה המקום
לדיבורים ולהָגיגים. התיישבנו והרכבנו את משקפי הטייסים שלנו,
האָמֶרִיקֶן-אוֹפְּטִיקָל, למרות שלא הוא ולא אני היינו
טייסים. אבל יחיאל היה מכונאי מוטס ואיש צוות-אוויר, והוא קיבל
אותם מהצבא. אני לא, אני הייתי סתם מכונאי עַמְךָ ששילם כסף
כדי להשיג אותם. ישבנו רגע או שניים בלי להוציא מילה, כל אחד
עם הרהוריו. הארובה של תחנת הכוח רדינג בלטה בנוף מולנו וכרגיל
פלטה לתוך השמיים עשן אפור. מסוקים מהטייסת שלנו ומטוסים קלים
מטייסות אחרות בבסיס נראו חולפים בקרבתה בגובה נמוך. מהמרחק
הזה הם נראו כמו ציפורים חגות סביב שובך; מראה יפה, אם מצליחים
להתעלם מהעשן. זה היה כאן על הספסל מול ארובת רדינג שזממתי
לפני כמה שבועות לסיים את חיי.

"אז איך היה אתמול?" הפר יחיאל את הדממה כשחיוך ממזרי על הפנים
שלו.
"מה איך היה אתמול?" התקפצתי. כבר פעם שנייה הבוקר ששואלים
אותי את אותה שאלה בדיוק. הוצאתי בעצבנות קופסת סיגריות מכיס
החולצה שלי והדלקתי סיגריה. יחיאל חיכה בסבלנות שאקח כמה
שאיפות.
"בילית טוב?" שאל.
"מי אמר שביליתי?" אמרתי במפגיע, "מה אתה חושב, שלא הגעתי
אתמול לבסיס בגלל שבא לי לבלות קצת?"
"יכול להיות, למה לא? הרבה חבר'ה עושים נפקדות בגלל שבא להם
לבלות קצת. ברור לך שעשית נפקדות, כן?"
הלב שלי כמעט נעצר כששמעתי אותו אומר את המילה נפקדות. לקחתי
שאיפה ארוכה במיוחד מהסיגריה והדופק חזר לי. "לא יודע, ובכל
מקרה לא ביליתי, הייתי שם," אמרתי, וסימנתי בראשי לעבר ארובת
רדינג.
"איפה שם?" שאל יחיאל.
"ברדינג, הסתובבתי שם." רציתי לספר לו על סצינת ההתאבדות שלי
אבל הדופק שלי המשיך לעלות ולא הייתי מסוגל. "ואחר כך הלכתי
לאיפה שאמרת לי פעם בנמל ושברתי בקבוקים. וגם כמה חלונות."
"אָה, אז תגיד ככה." הוא התחייך, "למה מה קרה?"
שקלתי שוב מה להגיד. "סתם בלגן רגיל ומשעמם עם בחורות," יצא
לי.
גם יחיאל ידע עליי ועל עירית. הוא אפילו פגש אותה פעם. באיזה
שבת אחת שנשארנו הוא ואני בתורנות היא באה לבקר אותי בבסיס
והוא אִרגן לה כניסה כדי שתוכל לבוא להיות איתי בטייסת.
הוא דחף לי מרפק לתוך הצלעות ועקץ, "מה, עוד בחורה אחת כבר
הספיקה להעיף אותך קִיבִּינִימָט?"
"לא לא, זה עוד הסיפור עם עירית, אבל זהו-זה, עכשיו זה ניגמר
איתה סופית," אמרתי בחוסר ריכוז, וחשבתי לעצמי שאולי כדאי
שאפסיק לספר לאחרים יותר מִידַיי על הבעיות שלי עם בחורות כי
בסוף זה סתם עושה לי בלגן עוד יותר גדול. "אבל תשמע יחיאל, אני
מצטער על אתמול. זה לא יקרה יותר. והיום אני אעשה עבודה כפולה,
בשביל כל מי שסבל בגללי אתמול."
"אף אחד לא סבל בגללך," באה תשובתו המרגיעה של יחיאל, "אתה
יודע שאני תמיד מוצא פתרונות."
"תודה יחיאל," אמרתי לו בשקט, ולא היה ספק שזה היה הוא עצמו
שהשלים אתמול את החוסר שגרמתי עם הנפקדות שלי.
אל תודֶה לי, תודֶה לאחיך," הוא אמר בחוּמרה.
סובבתי אליו את הראש בתדהמה. "מה להודות לאחי? מה לו ולכל
זה?"
"כי זה הוא בעצם שהציל את העור שלך, ינאי."
"מאיפה אתה? מה זה בכלל קשור אליו?" הייתי מבולבל לגמרי.

מסוק חלף מולינו בשריקת להבים חדה וירד למעגל נחיתה סמוך.
יחיאל המתין שהרעש יגווע ואז הסביר: "הוא צלצל לטייסת אתמול
אחרי שהוא שמע ממך. עודד דיבר איתו והעביר אותו אליי. התיק שלך
הוא בטיפולי."
"התיק שלי?" נרעשתי, "פתחתם לי תיק?"
"שום תיק," הוא ענה ושנינו צחקנו, הוא צחוק בריא ואני צחוק
עצבני. "הוא אמר לי שאתה אצלו בבית ושאתה תגיע לטייסת היום
בבוקר אז החלטתי לחכות. וטוב שהגעת. הוא שאל אותי אם התקשרנו
לאימא שלך ואמרתי לו שניסינו אבל לא תפסנו אותה, אז הוא ביקש
ממני לא לערב אותה בזה."
"ווּאַַי, המון תודה," השתפכתי לפניו בהקלה, "רק זה היה חסר
לי, שאימא שלי תדע מכל העניין. ועכשיו אני מבין בקשר לאחי."
יחיאל הוריד את משקפי השמש שלו ונעץ בי מבט חמור סבר. "תפסיק
כבר להודות לי כל שנייה," הוא אמר, והיה בקול שלו שמץ של רוגז,
דבר מאוד לא אופייני לו. "הרבה יותר חשוב לך זה שממש ברגע
האחרון הצלחנו להימנע מלשלוח את עיניין הנפקדות הנחמדה שלך
במעלה סולם הפיקוד. יש לך מזל גדול שזה נעצר אצל עודד."
הורדתי גם אני את המשקפיים והסתכלתי עליו במבט מלא חרטה,
ובמשפט אחד הוא תימצת לי את המצב: "יא חתיכת טמבל, נפקדות זה
לפחות שבע או ארבע-עשרה ימי מאסר, לפעמים אפילו יותר. וזה גם
ניכנס לתיק האישי שלך, שזה עוד יותר גרוע."
השתופפתי כולי והתחלתי לגלגל את הסיגריה הבוערת בין אצבעותיי.
"אז אני בכל-זאת מתעקש להגיד לך לפחות תודה," אמרתי.
"עזוב כבר נו!" לא ראיתי אותו רציני כזה אף-פעם. "אני
הראש-צוות שלך. זה העבודה שלי. אני לא רק דואג לָמטוסים כאן,
אני גם דואג לָאנשים כאן. לךָ, ולכל הצוות. רק תזכור לא לעשות
את זה שוב. זה ברור לך?"
"כן," אמרתי חלושות. הרגשתי נורא אשם ולא ידעתי מה לעשות עם
זה.

ישבנו שם רגע בשקט, מסתכלים על רדינג, וכשראיתי שהוא לא מתכוון
להגיד עוד משהו שאלתי אותו בחשש רב, "אז מה, אני לא מקבל שום
עונש?"
והוא ענה, "לפעמים העונש הכי טוב זה לא לתת שום עונש. יום אחד
אתה תבין את זה בעצמך."
"אני מצטער על הכל, יחיאל, באמת".
"אני מאמין לך."

הוא איפשר לי לעשן עוד סיגריה, ואז אמר, "המטוס שלך חזר קודם
מטיסות לילה. עוד לא נגענו בו ויש עליו קצת עבודה, אז יאללה,
זוז לשם ותבדוק מה שצריך לעשות." הוא נתן לי טפיחה קלה על הירך
עם גב ידו ותיכף הרגשתי כאב חד. אצל יחיאל גם מכה קלה הכאיבה,
הוא היה איש חזק מאוד.
לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו שוב, כמעט בלי קול, "תודה יחיאל."
"יאללה לֵך כבר!" הוא פקד עליי והתחייך.
קמתי והרכבתי חזרה את משקפי השמש. חייכתי אליו מאוזן לאוזן
חיוך של רווחה ושל הכרת תודה, והלכתי לחפש את המטוס שלי.

בשוּרה האחורית, ליד דלת המוסך הגבוהה, עמד ה-11 שלי, סייפן
יפהפה, בֶּל 206 בלעז, אוֹ-אֵייץ' 58 בלעז צבאי, מלוכלך,
מפוייח ועם מִגלשיים מלאים בוץ, מראה שבדרך כלל גרם ללב שלי
לשקוע עמוק פנימה. אבל עכשיו, בבוקר הזה, קרה ההיפך. פשוט
שמחתי לראות אותו אפילו ככה והתקרבתי אליו בהתרוממות רוח.
פתחתי את דלת תא הטייס והתיישבתי בכיסא הקברניט. החוּפָּה
הייתה מרוחה במה שנשאר מזבובים ושאר חרקים שהתנגשו בה בעת
הטיסה. רִיצפת התא ודוושות ההיגוי היו מטונפים מרֶפֶש שכבר
הספיק להתייבש ולהִידבק אליהם טוב טוב. החלונות התחתונים,
שצבעם במקור היה ירוק, היו מכוסים בשכבת בוץ חוּמָה ואי אפשר
היה לראות דרכם כמעט כלום. איזה בלגן, אמרתי לעצמי וצחקתי צחוק
כמעט פרוע. באותו רגע הבלגן הזה רק גרם לי להרגיש מאושר עוד
יותר.

הרכבתי אוזניות והדלקתי את המצבר. מַחְוָונִים בלוח המכשירים
זינקו ימינה ושמאלה, נעצרו והתייצבו. פתחתי את מכשיר
היוּ-אֵייץ'-אֶף וכיוונתי אותו לתדר של גלגלצ. "הולך בטל" של
להקת תמוז בדיוק ניגן שם. השיר הזה התאים מאד למצב הרוח שלי.
בהתרגשות הגברתי מייד את הוֹוליום והתחלתי להתנדנד קדימה
ואחורה לפי הקצב החלומי של השיר. ספר המטוס היה מונח על מושב
טייס המִשנה. בטלטולי ראש פתחתי אותו ודפדפתי ליום שלפני כן.
רציתי לראות מי טיפל אתמול במטוס בהיעדרי. ואכן, כל החתימות שם
היו של יחיאל. כמה שאהבתי את האיש הזה. הפכתי דף, לזה של היום,
ומצאתי שם רשימה ארוכה של מטלות לביצוע. גם את זה קיבלתי
באהבה. לא מיהרתי לשום מקום. היה לי את כל הזמן שבעולם. ההשלמה
הזו עם המציאות הייתה כמעט מענגת.

שמתי את ספר המטוס הצידה. הולך בטל עדיין ניגן והצטרפתי אליו
עכשיו בהִמְהוּמים וגיטרות אוויר. תפסתי את מוט ההיגוי בידי
הימנית ואת הקוֹלֶקְטִיב בידי השמאלית, והנחתי את רגליי על
הדוושות המרופשות. כאילו הייתי טייס מעולה. כאילו טסתי עכשיו
בשמֵי תל-אביב בטיסה בגובה נמוך, כמעט מגרד את גגות הבתים.
כאילו עשיתי עכשיו שמיניות באוויר, כמעט הופך את המסוק על גבו.
כאילו היה זה עוד יום בחיי הצעירים, הנועזים, המבטיחים. כאילו
לא קרה כלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ואני- שווה
עוגיה?







עוגיפלצת


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/1/22 4:20
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמנואל עורי

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה